נטליה ניגבה את אדן החלון כשהיא שומעת את המתרגם משקר בגלוי.
הצעיר בחליפה עם הכפתורים המבריקים מלמל משהו לערבי המבוגר. המנהל וاسيלי סרגייביץ’ ישב בכיסאו בשלווה, מביט בשעון במבט אדיש. על השולחן הייתה תיקיה — מפרטי הטרקטורים שלא הצליחו למכור במשך שנתיים.
השייח’ דיבר בערבית:
— כמה דלק הם צורכים בחום?
המתרגם אפילו לא הרים גבה:
— הוא שואל אם אפשר לצבוע את המכונות באדום.
וסילי סרגייביץ’ חייך בצחוק:
— שיכנס גם בורוד! אין בעיה.
נטליה קפאה עם סמרטוט בידיה. השייח’ הנהן, אך היה ברור שהוא לא הבין את התשובה. הם משקרים לו והוא מחייך בתמימות.
היא לא יכלה להתערב. אסור. במשך עשרה חודשים היא שפשפה את הרצפות האלה בשביל פרוטות, מאזנת כל יום על קצה הישרדותה. האשראי תלוי מעל ראשה, בית הוריה נמכר מזמן. אם יפטרו אותה, לא יהיה לה לאן ללכת.
אבל גם לשתוק זה לא אפשרי.
— הצריכה גדולה — אמרה נטליה בערבית, מבלי להרים את עיניה מהסל. — פי שניים מהמצוין. במזג חם המנועים מתחממים יתר על המידה. האחריות — שנה, אך הטרקטורים האלה לא מתאימים לאקלים שלכם.
שתיקה השתלטה על החדר.
וסילי סרגייביץ’ קפץ ממקומו:
— את השתגעת?!
השייח’ הרים ידו, והמנהל שתק כאילו מישהו כיבה את קולו.
— את מדברת את שפתו של? — הזקן הביט ישירות בנטליה.
— מדברת — היא ענתה בשקט. — עבדתי חמש שנים כמתרגמת באלג’יריה. אחר כך איבדתי את בית הוריי. לא היו לי כסף. חזרתי ועבדתי כאן.
השייח’ הביט בה ארוכות, ואז פנה למתרגם:
— שיקרו לי.
הצעיר פתח את פיו:
— אני… פשוט… לא הבנתי נכון…
— צא. עכשיו.
המתרגם תפס את התיק וברח החוצה, בלי להיפרד. השייח’ פנה למנהל:
— ניסית למכור לי ציוד שלא שווה את כספו ואינו עומד במפרט הטכני. חשבתם שאני זקן ולא אבין כלום.
וסילי סרגייביץ’ ניגב את מצחו:
— לא, זו טעות…
— זו הייתה הונאה. נגמר. סיימנו.
השייח’ קם. נטליה עמדה על הקיר, מבינה שעתה יפטרו אותה. למה בכלל דיברה?
אבל השייח’ הביט בה:
— את הולכת איתי. אני צריך מתרגם ישר. אני משלם למי שלא משקר.
במסדרון, ווסילי סרגייביץ’ ניסה לחסום את דרכם:
— נטליה, את מבינה מה עשית?! הרסת את העסקה!
היא הרימה את ראשה:
— אתם רציתם להטעות אותו. — זה עסק! כולם עושים את זה!
— לא כולם.
המנהל היה אדום מזעם, ידיו קפוצות. נטליה חשבה שהוא עומד להכות, אך הוא הסתובב בפתאומיות ויצא בבעיטה בדלת.
במפעל השני הכל היה שונה. המסמכים הוצגו בכנות, ללא הגזמות. נטליה תרגמה, בדקה מספרים, שאלה שאלות הבהרה. השייח’ הקשיב, הנהן וכתב הערות.
כשיצאו, הוא אמר:
— המפעל הזה טוב. אני אצור הזמנה. ואת — אני לוקח לעבודה. אני פותח סניף. אני צריך מישהו שמבין ציוד ואומר את האמת.
נטליה עמדה בחניה, לא מאמינה. גרונה התקשה ודמעות זלגו מעצמן. עשרה חודשים — לנקות רצפות, לאכול לחם עם תה, לעמוד באוטובוס צפוף, להתעלף מעייפות… ועכשיו — הזדמנות לחיים חדשים.
— אני מסכימה — היא לחשה בקושי. — אני מסכימה.
השייח’ הנהן:
— מחר בואי למלון. נדבר על הפרטים.
נטליה עלתה לאוטובוס, טיפסה לקומה הרביעית, התיישבה על המיטה ובכתה בשקט, כדי שהשכנה לא תשמע.
יומיים אחר כך הגיע מסר מווסילי סרגייביץ’: «נטליה, בואי לדבר. דחוף.»
היא הלכה עם חליפה חדשה, שקנתה מהמקדמה שהשייח’ שילם. השומר בקושי זיהה אותה:
— נטליה?
— תן לי לעבור.
המזכירה אולגה פקחה עיניים ברווח:
— התחתנת או מה?
— בעבודה.
וסילי סרגייביץ’ ישב ליד השולחן, פניו נפוחות, עיניו חבולות.
— תשבי.
— אני עומדת.
הוא שתק, משפשף את האף.
— התקשרו ממוסקבה. השייח’ שלח תלונה. סיפר איך ניסינו להטעות אותו. עכשיו את מפוטרת.
נטליה נשארה בשקט. בפנים הכול רותח, אך מבטה נשאר יציב.
— לא בכוונה… התוכנית הייתה בלחץ, הבוסים לחצו… — ניסה להתנצל.
— זה היה הונאה — אמרה נטליה בקול שקט אך ברור. — במשך עשרה חודשים שילמתם לי כמעט כלום. עבדתי שתים-עשרה שעות, ניגבתי משרדים, שירותים… ואתם רציתם לנצל אדם זקן שבטוח בכם.
המנהל שתק.
— הייתי יכולה לשקר. לשתוק. לא לאבד את העבודה. אבל לא יכולתי. ואתם יכולתם. עכשיו תחיו עם זה.
היא הסתובבה ויצאה.
במדרגות עמד המתרגם, בלי ז’קט, עם חולצה ומכנסיים מקומטים.
— נט… שלום…
— שלום.
— שמעתי שעכשיו את בתמונה… ואני… לא טוב לשום מקום. הרסתי את המוניטין שלי.
— ומה ציפית?
— חשבתי… שאוכל לעבוד חלקית… לא חשבתי שזה כל כך רציני…
— שיקרת ללקוח בשביל כסף. זה רציני.
היא עברה לידו.
בערב, נטליה ישבה במטבח, מול החוזה מהשייח’. שכר. חישבה, בדקה… עוד חודש אחד והחוב יסגר לחלוטין.
הטלפון רעד. הודעה מאולגה: «וסילי סרגייביץ’ פוטר. היום. הגיעו ממוסקבה, סידרו הכל מיד. השייח’ שלח תלונה ומכתב לכל השותפים באזור. עכשיו אף אחד לא רוצה לעסוק עם המפעל שלנו.»
נטליה קראה את ההודעה פעמיים. ניגשה לחלון.
עשרה חודשים של סבלנות. עשרה חודשים חשבה שזה לנצח, שהמקום שלה הוא לשטוף רצפות ולשתוק.
ורק דקה אחת, משפט אחד — הפך את הכול.
היא פתחה את הארון, שלפה את המדים הכחולים הישנים, שבהם היא שפשפה את הרצפות. בלויים, עם כתמים של אקונומיקה.
הביטה בהם והניחה אותם בעדינות בקופסה במדף העליון. לא תצטרך אותם יותר.
מחר — הפגישה הראשונה עם השותפים. החוזה הראשון. היום הראשון של חיים חדשים.
לא בזכות מזל. לא בזכות גורל. אלא כי היא לא סגרה את פיה מול עוולה.
