— אני כמעט מוכנה — השיבה נטשה, בקול כמעט לחש. — עבר כל כך הרבה זמן מאז שראיתי את ליודה… חשבתי שאולי עכשיו…
— בואי נעצור עם הסנטימנטליות הזו — קטע אותה אנדריי, בחוסר סבלנות. — כבר אמרתי הכל. בראש השנה תישארי לבד בבית. מביך אותי להופיע איתך.
בעודו מדבר, הוא סידר בכעס את העניבה שלו והביט בהשתקפותו במראה שבמסדרון. כל קמט על פניו נראה מוגבר, כל שערה מחוץ למקום ריגשה אותו. לאחר מכן הביט בנטשה מהצד.
— מתי הסתכלת על עצמך במראה לאחרונה?
נטשה התקרבה לחלון. אצבעותיה שיחקו באופן מכני עם הפאה, כאילו אינן שלה כלל. ידיה רעדו, וכאב חד עבר דרך מפרקיה — תופעת לוואי של הטיפול, שמעולם לא שאל אם יש לה כוח להתמודד עם יום נוסף.
— אני מבינה — אמרה בסופו של דבר בקול חלש. — את באמת צריכה קצת להסיח את הדעת. ששת החודשים האחרונים… היו קשים מאוד.
— קשים? — אנדריי הסתובב במהירות. — זה קל מדי לומר. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה היינו בין אנשים. רק בתי חולים, חדרי המתנה, בתי מרקחת… החיים שלנו נעלמו.
— סליחה — לחשה נטשה.
— ומה תועלת לי בסליחה שלך? — אנדריי עבר בידו על שערו, עצבני. — לפעמים אני מסתכל על תמונות החתונה שלנו ולא מאמין שהאישה הזו היא את. לאן נעלמה אותה נטשה יפה, קורנת, מלאה חיים?
נטשה נותרה בשתיקה. מה יכלה לומר? כן, לפני חמש שנים היא הייתה אחרת. רזה יותר, בטוחה בעצמה, עם שיער כהה ארוך עד המותניים. אז המראה לא החזיר לה דמות זרה. עכשיו היא ראתה אישה עם פנים נפוחות, מבט עייף וחיוך שנראה כמאמץ כואב.
— טוב — אמר אנדריי, לובש את המעיל. — אני הולך לבית המיכאילובים. אל תשכחי לקחת את התרופות שלך.
כאשר הדלת נסגרה, שקט שורר בדירה. נטשה ישבה לאט על הכיסא. היא הרגישה כאילו כל כוחותיה נשאבו ממנה — הטיפול האחרון השאיר אותה מותשת לחלוטין. אך היא עדיין חיה. וכל עוד היא חיה, היא חייבת להמשיך.
בחוץ, אורות החג הבהבו. כל העיר התכוננה לראש השנה: עצי חג מקושטים, חלונות ראווה נוצצים, אנשים מחויכים עם מתנות בידיהם. פעם גם היא אהבה את התקופה הזו. תמיד עם אנדריי — רועשים, מוקפים חברים, מלאי תוכניות וצחוקים.
לפני שש שנים, בליל ראש השנה דומה, הם נפגשו. נטשה הייתה עורכת בבית הוצאה לאור גדול; אנדריי, עורך דין מבטיח. המיכאילובים ערכו מסיבה בביתם. אנדריי לא הוריד ממנה את עיניו כל הערב, ובסוף הציע ללוותה הביתה. הם הלכו ברחובות מכוסים שלג, שוחחו עד השחר, צחקו וחלמו על עתידות אפשריות.
שנה לאחר מכן, החתונה. כל החברים שיבחו כמה הם נראים יפה יחד, קינאו באושר שנראה שהם חווים. עתיד, ילדים, נסיעות, בקרים משותפים — הכל נראה מושלם.
אבל לפני כשנה וחצי, הכל השתנה. בדיקה שגרתית, הבעת פנים רצינית של רופא, מילה אחת ששברה את חייה לשניים. אנדריי ניסה להתנגד בהתחלה: לילות ללא שינה, בתי חולים, חיוכים מעודדים. אך בהדרגה הוא התעייף. תחילה פנימית, ואחר כך גם חיצונית.
בהתחלה היו פרטים קטנים: נשיפות, שתיקות, איחורים. לאחר מכן הגיעו מבטים ללא חום, הערות על מראה שלה, לילות שנעלמו. החיים המשותפים נראו מתפוררים לאט, וכל מחוות ריחוק של בעלה כאבו יותר מכל אבחון רפואי.
צלצול הטלפון קטע את מחשבותיה.
— נטשה, יקירתי — זו הייתה קולו של ליודה. — אנדריי אמר שאת לא מרגישה טוב. את רוצה שאבוא?
— הוא אמר שאני לא מרגישה טוב? — חזרה נטשה, ריקה מבפנים.
— כן. לכן הוא הגיע לבד. מה קרה?
ואז נטשה התחילה לבכות. היא לא התביישה. דמעותיה סוף סוף אמרו את מה שלא יכלה לבטא במילים.
— הוא לא הגיע לבד בגלל זה… הוא מתבייש ממני. מהמראה שלי עכשיו.
— מתבייש?! — קולה של ליודה התקשח. — אני באה. מיד.
חצי שעה לאחר מכן, ליודה כבר הייתה במטבח, מכינה תה, צופה בשתיקה בחברתה.
— דברי.
— מה אני יכולה לומר? — נטשה צחקה בציניות. — אני כבר לא אותה “שוקולדית”. זוכרת? ככה הוא כינה אותי. שיער כהה, עיניים חומות… עכשיו הוא רק עושה פרצופים.
ליודה הוציאה חטיף שוקולד מהתיק והניחה מול נטשה.
— את יודעת מה אני רואה? אישה ששרדה. וזה הרבה יותר יפה.
חמש שנים חלפו.
נטשה צעדה בבטחה בקניון. לבשה מעיל אלגנטי ושיער קצר שהפגינה בגאווה. מזמן קיבלה החלטה: היא לא תסתתר יותר.
— סליחה — אמרה אישה. — איפה גזזת ככה את השיער?
נטשה חייכה. אף אחד לא דמיין את מה שהיא עברה.
הודעה מלוידה הופיעה בטלפון שלה: “נתראה בשש!”
החברים הישנים התאחדו מחדש. אנדריי היה גם הוא שם — לא עוד כבעל, אלא כמשהו מהעבר. והכול היה בסדר כך.
— נטאליה סרגייבנה — קראה צעירה מול בית הקפה. — אפשר לשוחח?
נטשה זיהתה את המבט הזה. זה היה אותו מבט שהייתה לה לפני שנים.
— כמובן. שבי.
החיים לא הלכו בדרך שחלמה פעם. אבל הם הפכו אמיתיים.
ולבסוף, הם היו שלה.
