מרינה סרגייבנה כרעה מול ארון המטבח והחזיקה בכתפה את הדלת שהתנתקה ממקומה, בעוד שבידה השנייה ניסתה, בחושך, ליישר את הציר מול שני החורים הקטנים לברגים.
הדלת הייתה תלויה על בורג אחד בלבד כבר שנתיים.
אז איגור אמר לה שבסוף השבוע הבא יקנה חלקי חילוף חדשים.
אחר כך אמר את זה גם בסוף השבוע שאחריו.
וגם בזה שאחריו.
עד שפשוט הפסיק לשים לב שהדלת תלויה עקום ולא נסגרת כמו שצריך.
— נו, תישארי ככה… — מלמלה מרינה אל המטבח הריק. — הרי לא הפרעת לאף אחד.
אבל עכשיו, מסיבה כלשהי, היא כבר לא יכלה לסבול את המראה הזה.
היא הלכה למרפסת והביאה קופסת פלסטיק ישנה, שבה במשך שלושים שנה אספה ברגים, דיבלים, חתיכות חוטים ומפתחות שאף אחד כבר לא זכר למה הם שימשו. היא שפכה כמה מהם על עיתון וחיפשה כמעט עשרים דקות.
עד שמצאה אותו.
את הבורג המתאים.
בסבלנות ובזהירות היא תיקנה את הדלת. קודם את הציר האחד, אחר כך את השני. היא יישרה אותה, הידקה את הברגים וצעדה לאחור.
הדלת עמדה ישר.
מרינה דחפה אותה בעדינות באצבע.
היא נסגרה בלי קול.
קליק.
לראשונה אחרי שנתיים.
היא נשארה לשבת רגע על הרצפה, מביטה בדלת הקטנה של הארון.
ובאופן מוזר, דווקא זה גרם לעיניה להתמלא בדמעות.
לא העובדה שבעלה עזב אותה לפני שישה שבועות.
לא הבגידה.
לא ההשפלה.
אלא הדלת הקטנה הזאת.
כי לפתע היא הבינה משהו.
זה אף פעם לא היה רק הארון.
זו הייתה היא, שבמשך שנים הייתה תלויה כך — מחכה שמישהו אחר יתקן הכול בשבילה.
הטלפון צלצל בדיוק כשהחזירה את הברגים לקופסה.
על המסך הופיע שם:
“איגור”.
לא “איגורושקה”, כפי שקראה לו במשך עשרים וחמש שנה.
שבוע אחרי שעזב, היא שינתה את השם שלו באנשי הקשר.
מרינה ניגבה את ידיה בסינר וענתה רק בצלצול הרביעי.
— כן?
— מרינה, שלום.
הקול שלו נשמע לה זר. רשמי. זהיר. עם אותה קלילות מזויפת שיש לאנשים כשהם מרגישים לא בנוח.
— מה שלומך?
— בסדר. מה אתה רוצה?
— אני מתקשר לגבי הדברים שלי. את זוכרת? השארתי שם כמה דברים. החליפות שלי, הכלים… והמזוודה האפורה הגדולה. זאת שעליית הגג.
— תבוא לקחת.
— אני יכול להגיע בשבת. בסביבות שתים עשרה. זה מתאים לך?
— זה לא משנה לי. תבוא בשתים עשרה.
— תודה.
שתיקה קצרה.
— מרינה… לא החלפת את המנעולים, נכון?
מרינה כמעט חייכה.
— החלפתי.
— אה, כן. כמובן. טוב שעשית.
הוא אמר זאת במהירות, כאילו ההחלטה שלה עדיין הייתה זקוקה לאישור שלו.
— אני אתקשר כשאגיע למטה.
— בסדר.
מרינה ניתקה ראשונה.
שישה שבועות קודם לכן, איגור לקח את תיק חדר הכושר שלו, זה שהיה לוקח לאימונים, עמד ליד הדלת ואמר:
“מרינה, אני כבר לא יכול להמשיך לשקר לא לך ולא לעצמי. שתינו יודעים שכבר הרבה זמן אנחנו חיים כמו שותפים לדירה.”
אחר כך הוסיף, כשהביט אי־שם מעל כתפה:
“הכרתי מישהי. איתה אני סוף סוף יכול לנשום שוב.”
שמה היה אלינה.
היא הייתה בת עשרים ושתיים.
סטודנטית בשנה הרביעית באותו מוסד שבו איגור ויטאלייביץ’ לימד כלכלה אזורית במשך עשרים שנה.
מרינה לא שמעה את זה ממנו.
לובה, השכנה מהקומה השלישית, סיפרה לה.
— מרינה, אל תחשבי שאני מרכלת — אמרה בזהירות בטלפון. — פשוט אני מעדיפה שתשמעי את זה ממני ולא מזרים. היא סטודנטית. צעירה מאוד. אומרים שהוא שכר לה דירה ברחוב צ’קיסטוב. הם גרים שם.
— תודה, לובה — ענתה מרינה בשקט. — טוב שעשית שסיפרת לי.
באותו ערב היא לא בכתה.
גם לא ביום שאחריו.
הדמעות הגיעו רק שבועיים לאחר מכן.
מעטות.
מלאות כעס.
כשהיא הייתה בטוחה שאיש לא רואה.
אחר כך גם זה עבר.
ונשארה רק השתיקה.
שתיקה מוזרה וכבדה בבית שבו עכשיו התחילה לתקן דברים בעצמה.
שעה לאחר מכן התקשרה בתה, דאשה.
— אמא, אכלת?
— כן — שיקרה מרינה.
— אני רואה לפי העיניים שלך שלא אכלת.
— דאשה, אני אישה בוגרת. אל תדאגי כל כך.
אחר כך היא חייכה מעט.
— אבא שלך התקשר.
פניה של דאשה השתנו מיד.
— מה הוא רצה?
— הוא יבוא בשבת לקחת את הדברים שלו.
— בשביל המזוודה? — אמרה דאשה במרירות. — כמה סמלי. כמו סצנה מסרט.
— דאשה…
— אמא, אני רצינית. אל תישארי איתו לבד. את מכירה אותו. הוא מגיע אשם ועוזב כשהוא גורם לך להרגיש שאת אשמה.
מרינה חייכה.
— אני מכירה את אבא שלך עשרים וחמש שנה. אני אסתדר עם מזוודה אחת.
— אמא… איך את באמת?
מרינה שתקה לרגע.
— את יודעת מה מוזר? חשבתי שאתפרק. שלא אצליח להתמודד.
היא הביטה בדלת המתוקנת.
— ובסוף תיקנתי ארון.
— איזה ארון?
— זה שמתחת לכיור.
— זה שאבא הבטיח לתקן במשך שנתיים?
— זה.
מרינה צחקה בשקט.
— בסוף הוא היה צריך רק בורג אחד ומברג.
דאשה שתקה.
— אמא… אבא שלך הבטיח הרבה דברים.
— אני יודעת.
השבת הגיעה.
מרינה קמה מוקדם. ניקתה את המטבח, למרות שכמעט לא היה מה לנקות.
הורידה את המזוודה האפורה הגדולה מעליית הגג וניגבה ממנה את האבק.
פעם הם קנו אותה יחד בשביל נסיעה למונטנגרו.
נסיעה שמעולם לא יצאה לפועל.
היא קיפלה בזהירות את החליפות שלו.
שמה את הכלים בקופסה נפרדת.
היא לא רצתה נקמה.
לא רצתה לשמור שום דבר.
לא את החפצים שלו.
ולא אותו.
באחת עשרה וחצי אלינה הגיעה.
היא הייתה חיוורת, אבל נחושה.
מרינה הכינה לה תה.
כמעט לא דיברו.
כבר לא היה להן מה לומר.
חמש דקות לפני שתים עשרה האינטרקום צלצל.
— זה הוא — אמרה מרינה.
אלינה החווירה עוד יותר.
— לכי לפתוח.
— אני?
— כן.
— למה?
— כי את לא יכולה לברוח לנצח מהפחד שלך.
בידיים רועדות, אלינה לחצה על הכפתור.
הדלת נפתחה.
כמה דקות לאחר מכן נשמע המעלית.
הצעדים שלו.
הצליל המוכר של המפתחות.
ואז שקט.
איגור שכח שהמנעולים הוחלפו.
הדלת נפתחה.
אלינה עמדה מולו.
איגור קפא.
החיוך האשם שהיה מוכן על פניו נעלם לאט.
כי באותו רגע הוא הבין הכול.
שתי החיים שניסה להחזיק בנפרד התנגשו עכשיו.
— אלינה?
קולה רעד, אבל היא לא נסוגה.
— שלום, איגור. חיכיתי לך.
ואז הוא ראה את מרינה עומדת בפתח המטבח.
— מרינה… מה קורה פה?
— הדברים שלך מוכנים — ענתה בשקט. — ונראה שיש לכם הרבה על מה לדבר.
איגור נכנס פנימה.
לא כמו אדם שחוזר לביתו.
אלא כמו זר שנכנס לבית של מישהו אחר.
כי זה בדיוק מה שקרה.
כאשר לבסוף לקח את המזוודה, את קופסת הכלים ואת שאר הדברים האחרונים שלו, הוא עמד רגע ליד הדלת.
— מרינה… תסלחי לי.
היא הסתכלה עליו זמן רב.
ואז הבינה משהו מוזר.
היא כבר לא כעסה.
היא פשוט הייתה עייפה.
— לך, איגור.
הוא משך את המזוודה לכיוון המעלית.
הגלגלים הכו בעדינות בסף הדלת.
מרינה סגרה את הדלת.
לא בכעס.
לא מתוך נקמה.
פשוט באופן סופי.
היא חזרה למטבח.
שמה מים לרתיחה.
התיישבה ליד השולחן שלה.
בבית שלה.
בחיים שלה.
המבט שלה נפל על דלת הארון.
היא הושיטה יד ודחפה אותה בעדינות.
היא נסגרה בצורה מושלמת.
קליק קטן.
בדיוק כפי שהיה צריך.
מרינה חייכה.
בערב התקשרה דאשה.
— אז? — שאלה מיד. — הוא לקח את המזוודה?
— לקח.
— הייתה סצנה?
מרינה הביטה החוצה מהחלון.
— הייתה. אבל לא זאת שציפית לה.
היא חייכה.
— עכשיו תספרי לי על קוסטיה הזה.
— אמא!
מרינה צחקה.
— מה? למה לחכות? החיים קצרים.
והיא נשארה שם.
במטבח שלה.
בבית שלה.
שבו שום דבר כבר לא היה תלוי עקום.
הכול סוף סוף חזר למקומו.
אפילו היא עצמה.
