נטשה עמדה מעל שולחן המטבח, מחזיקה קופסת נעליים ריקה. היא הביטה פנימה כאילו הכסף עוד יכול להידבק לקרטון. ארבעת אלפים. שישה חודשים. סכומים קטנים שנאספו בשקט, דרך ויתורים על עצמה.
ארבעת אלפים רובל. נעלמו.
זה היה כסף ליום ההולדת שלה. מתנה אחת קטנה מעצמה לעצמה, בתוך חיים שבהם הכול כבר היה שייך לאחרים.
— קוסטיה — היא קראה לכיוון הסלון.
הוא ישב על הספה. לא הסתובב.
— נטשה, אמא שלי הייתה צריכה תרופות. אני אחזיר לך. לא יכולתי להגיד לה לא.
נטשה הניחה לאט את הקופסה על השולחן.
— טיפסת למדף העליון וחיטטת לי בדברים.
— חיפשתי את ערכת העזרה הראשונה… ראיתי את הקופסה.
— היא בחדר האמבטיה. תמיד הייתה שם.
שתיקה.
ואז אנחה.
— מה רצית שאעשה? זו אמא שלי. יש לה לחץ דם.
נטשה לא ענתה. היא הרימה את הטלפון והתקשרה לחמותה.
האישה ענתה מיד, בקול עליז.
— אה, נטשה יקירתי, תודה! כבר הייתי בבית מרקחת, קניתי קרם וויטמינים. קוסטיק אמר שזה רק כסף קטן, את אפילו לא תרגישי.
נטשה ניתקה.
הקופסה נשארה על השולחן. ריקה. זקופה. כמו הוכחה.
הדירה בבזימיאנקה לא הייתה יפה ולא מכוערת. שני חדרים, שכירות זולה, מרפסת שפונה לכביש רועש. מים חמים לפעמים כן ולפעמים לא. אבל קוסטיה קרא לזה “נוח”, כי אמא שלו גרה קרוב.
קרוב מדי.
הוא נתן לה מפתח כבר בחודש הראשון.
“למקרה שיקרה משהו”, אמר.
מאז היא נכנסה מתי שרצתה. עם נעלי בית, עם מפתח משלה, פתחה את המקרר, העבירה אצבע על המדפים והשאירה הערות באוויר.
— אוליה מהקומה השלישית מבשלת כל יום לבעלה… אבל יש לה השכלה, כמובן.
נטשה ענתה בהתחלה. אחר כך הסבירה. אחר כך השתתקה.
היא הרוויחה 28 אלף רובל. קוסטיה 34 אלף. שכר דירה, אוכל, גן ילדים, חשבונות — הכול הפך למשוואה שבה היא תמיד החלק החסר.
היא הפסיקה לאכול בחוץ. הביאה כוסמת בקופסאות. הפסיקה לקנות לעצמה דברים.
וכך נולדו ארבעת האלפים.
בעבודה, במוקד שירות, הכול היה רעש וחזרות. אוזניות, תלונות, ביטוחים.
רינאט ישב מולה. בן חמישים בערך, מהנדס לשעבר שפוטר. כל בוקר הניח כוס מים ליד המקלדת שלה.
— את שוכחת לשתות. אחר כך כואב הראש.
הוא לא שאל שאלות מיותרות. פשוט היה שם — שקט ויציב.
ביום שני אחד המנהל התפוצץ בפגישה.
— קרבצובה! אפס מכירות! מה את עושה פה בכלל?
נטשה הורידה את המבט.
רינאט הרים יד.
— תבדקו ב־CRM. הלקוח שינה חבילה אחר כך.
הוא צדק.
אחרי הפגישה היא רק אמרה:
— תודה.
— על מה? רק בדקתי נתונים.
הוא לא הסתכל עליה.
אבל היא התחילה לשים לב אליו. שהוא נוסע כל סוף שבוע לאמא שלו העיוורת וקורא לה ספרים. שהוא סבלני בצורה שקטה.
ושקל יותר לדבר איתו מאשר בבית.
בבית הכול תמיד היה “בסדר”.
שלושה ימים לפני יום ההולדת שלה, החמות הודיעה:
— אני אכין נפוליאון. ממילא לא תלכי לשום מקום.
והיא נכנסה עם מפתח.
— אני באה בשש. שלוש נרות מספיקים. שלושים ושש זה מוגזם.
נטשה הרגישה משהו נסגר בתוכה.
— זה יום ההולדת שלי.
— אז מה? משפחה חוגגת יחד.
קוסטיה אפילו לא הרים את הראש.
— אמא רק רוצה לעשות משהו יפה.
בלילה ההוא נטשה ישנה בחדר של הילד.
למחרת רינאט הניח מעטפה לבנה על השולחן שלה.
— ליום ההולדת שלך.
— מה זה?
— שובר למסעדה. לכי לאכול כמו שצריך.
שלושת אלפים רובל.
היא לא ידעה מה לומר.
בערב החמות התקשרה:
— בשש הכול מוכן!
נטשה אמרה “בסדר”.
אבל היא לא חזרה הביתה.
היא הלכה למסעדה קטנה בשם “טיפאני”. שקטה, כמעט ריקה.
הזמינה טירמיסו ופרוסקו.
— יום הולדת? — שאל המלצר.
— כן.
הביאו לה נר. היא כיבתה אותו בלי לבקש משאלה.
אכלה לאט, כאילו היא לומדת מחדש איך להיות קיימת.
בשעה 18:12 קוסטיה התקשר.
— איפה את? אמא מחכה!
— במסעדה.
— עם איזה כסף?
— שלי.
שתיקה.
ואז קול החמות ברקע:
— היא השתגעה!
נטשה ניתקה.
היא המשיכה לאכול.
בבית העוגה עמדה על השולחן. נרות דלקו. שלושה כיסאות הוכנו. מקום אחד נשאר ריק.
קוסטיה אכל בלי טעם. אמא שלו דיברה בלי הפסקה.
— הייתי מוצאת לך אישה טובה יותר.
קוסטיה לא ענה.
מאוחר יותר נטשה חזרה באוטובוס. החזיקה את התיק חזק. בפנים היה קופסת אוכל ריקה. היא הוציאה אותה, הסתכלה והחזירה פנימה.
לא זרקה אותה.
עדיין לא.
אבל לראשונה מזה הרבה זמן, היא לא נעלמה לגמרי מתוך החיים של עצמה.
