קולי עמד באמצע הסלון והקרין תחושת חשיבות עצמית שהייתה מתאימה יותר לקיסר שהכתיר את עצמו זה עתה וסיפח כמה גלקסיות שכנות. היציבה שלו הייתה נוקשה ומלאת סמכות, והמבט שלו היה נעוץ אי־שם מעבר לקירות, בעתיד דמיוני שבו הוא כבר יושב על כס מלכות ושולט בכל מה שסביבו.
אני ישבתי בכורסה עם ספר בידיים והתבוננתי בשקט באנדרטה החיה הזו של יהירות אנושית.
— גלינה — פתח בטון חגיגי, תוך שהוא עוצר לרגע כאילו חיכה למחיאות כפיים. — אני ואמא שלי דיברנו על זה. בית הקיץ עומד ריק. את מגיעה לשם רק מדי פעם לעשות ברביקיו. אמא שלי צריכה אוויר צח וגינה. אנחנו נותנים לה אותו.
ככה פשוט. בלי לשאול. בלי לדון. רק “החלטנו”, כאילו הנכס שלי, שרכשתי שנים לפני שהתחתנו, הפך פתאום לרכוש משפחתי משותף.
סגרתי את הספר לאט.
— קולי… כשאתה אומר “אנחנו”, אתה מתכוון לך ולדמיון שלך, או שאתה באמת חושב שיש לך זכות להחליט מה יקרה לבית שלי?
מצחו התקמט.
— די עם הציניות הזאת. אנחנו משפחה. הכול משותף. אמא שלי מבוגרת והיא צריכה את זה. את ממילא משתמשת במקום רק בשביל לנוח.
חייכתי חיוך קטן, בלי שום חמימות.
— מעניין. אצלך “משותף” תמיד אומר משהו ששייך לי.
האוויר בינינו נעשה מתוח מיד.
למחרת נסענו “רק לראות” את בית הקיץ. כבר הביטוי הזה היה צריך להדליק אצלי נורה אדומה. אמו של קולי כבר חיכתה ליד השער, כאילו היא בעלת המקום.
— הו, גלינה! — קראה בלי אפילו לברך לשלום. — המקום הזה מוזנח לגמרי! כאן נבנה חממה, את הפרגולה הזאת נפרק, ובפנים חייבים לצבוע בצבעים בהירים. הקירות הכהים האלה מדכאים.
היא דיברה כאילו השינויים כבר הוחלטו מזמן.
קולי הלך אחריה והנהן בהתלהבות.
— אמא צודקת. אדמה צריכה לעבוד, לא לעמוד כמו צעצוע של סוף שבוע.
באותו רגע השער נפתח בבת אחת.
השכן שלנו, דוד ז’ורה, נכנס כמו סופת רעמים. הקול שלו מילא את כל החצר.
— מה קורה כאן? שיפוץ משפחתי או השתלטות על נדל”ן?
הנוכחות שלו שינתה מיד את האווירה.
— זה עניין משפחתי! — מחה קולי.
— בדרך כלל אנשים אומרים את זה רגע לפני שהם מאבדים נכס, — מלמל ז’ורה והביט בי. — ואת? מה את חושבת?
עניתי בשלווה:
— אני צופה.
כל המבטים הופנו אליי.
— בסדר, — אמרתי לבסוף. — אתם יכולים לקבל את בית הקיץ.
דממה נפלה בחצר. אפילו הציפורים נדמו לרגע.
פניו של קולי אורו.
— ידעתי! סוף סוף את חושבת בהיגיון!
— אבל בתנאי אחד, — הוספתי בשקט. — מחר הולכים לנוטריון. הכול יהיה רשמי.
למחרת, במשרד הנוטריון, האווירה הייתה כמעט חגיגית. אמו של קולי לבשה את השמלה הטובה ביותר שלה, וקולי כבר נראה כמו מנצח.
הנוטריון התחיל לקרוא:
— הסכם החלפת נכסים. בית הקיץ יועבר…
— כן, כן — קטע אותו קולי בחוסר סבלנות.
— …בתמורה להעברת מחצית מזכויות הבעלות של הבעל בדירה לגלינה.
דממה.
— מה?! — התפרץ קולי. — על זה אף פעם לא דיברנו!
הבטתי בו בשלווה.
— דווקא כן. אתה דיברת על צדק. על חלוקת משאבים לפי הצורך. אמא שלך צריכה אדמה. אני צריכה ביטחון.
פניה של חמותי האדימו מכעס.
— תחתום, בן שלי!
— זאת סחיטה! — צעק.
— לא, — עניתי בשקט. — זאת מראה. אני פשוט מחזירה לך את ההיגיון שלך.
השתיקה שבאה אחר כך הייתה כבדה.
בסופו של דבר הוא לא חתם.
העסקה נפלה.
שבוע לאחר מכן מכרתי את בית הקיץ לדוד ז’ורה. הוא שילם מיד ואמר שכבר שנים הוא מחפש מקום שבו אף אחד לא ידבר איתו על “אסתטיקה של גינה”.
עם הכסף קניתי דירה קטנה על שמי בלבד.
כשקולי גילה שה”אחוזה המשפחתית” נעלמה, הוא התפוצץ מזעם. הוא צעק, האשים אותי בבגידה והתנהג כאילו אימפריה שלמה התמוטטה.
הקשבתי לו חמש דקות.
ואז הנחתי את המזוודה שלו ליד הדלת.
— לך לאמא שלך, קולי. המשפחה שלך נמצאת שם עכשיו.
הדלת נסגרה מאחוריו.
ולראשונה מזה זמן רב לא היה שום רעש.
רק שקט.
ובתוך השקט הזה היה משהו חדש:
החיים שלי.
