קוראים לי דריה. אני בת שלושים וארבע. את חמש השנים האחרונות שלי ביליתי בנישואים שנראו מבחוץ כמו משפחה, אבל מבפנים היו יותר כמו הצגת יחיד כתובה רע. את התפקיד הראשי, כמובן, שיחק איגור. אני, במקרה הטוב, הייתי רק חלק מהתפאורה לידו.
אבל בהתחלה הכול נראה אחרת.
לפני החתונה איגור היה התגלמות הבעל המושלם. הוא היה מביא חינניות בר מהשדה, מטייל איתי בעיר עד הזריחה, פותח לי דלתות בנימוס ומדבר על עתיד שבו נבנה הכול יחד. הוא הבטיח ביטחון. שותפות. בית.
אחר כך שכרנו דירת שני חדרים צנועה בפרבר אפור של יקטרינבורג.
ועם הדירה היא גם הגיעה.
זינאידה מרקובנה.
החמות שלי לא סתם נכנסה לחיים שלנו — היא פלשה אליהם כמו מצביאה מנצחת לעיר שנכבשה. מהיום הראשון היא התנהגה כאילו הדירה, הבן שלה ואפילו האוויר שייכים לה.
היא האמינה באמת שאיגור הוא סוג של נס גנטי נדיר. גבר שמגיע לו לפחות יורשת עשירה עם פנטהאוז במרכז מוסקבה. ואני, בעיניה, הייתי טעות זמנית. פשרה זולה.
גדלתי בפריפריה. ממשפחה פשוטה, שבה למדתי מהר שאף אחד לא יבוא להציל אותך. אם את רוצה משהו — את צריכה להשיג אותו לבד.
ואני השגתי.
ביום עבדתי כמנהלת מחלקת לוגיסטיקה, ובערב לקחתי עבודות נוספות. בלילות ישבתי כפופה מעל גיליונות אקסל, בזמן שהמקרר מזמזם והגשם על החלון ממלא את הדממה. לפעמים הייתי כל כך עייפה שהאותיות במסך היו מתערבבות לי מול העיניים. אבל הייתי חייבת להמשיך — שכר דירה, חשבונות, אוכל.
ואיגור?
איגור “חיפש את עצמו”.
זו הייתה הגרסה הרשמית.
במציאות הוא קפץ ממקום עבודה אחד לשני. חודשיים בחנות טלפונים. שלושה שבועות כצלם. ניסיון עסקי אונליין שלא הושלם. ואז ימים ארוכים על הספה, בפיג’מה, עם שלט ביד, מפילוסופ על כמה העולם לא הוגן וכמה הבוסים טיפשים.
בימי שבת בבוקר הייתה מגיעה זינאידה מרקובנה.
בלי להודיע מראש.
הדלת הייתה נפתחת, ויחד איתה נכנסו לדירה הריח הכבד של הבושם שלה והביקורת.
— דריאצ’קה, איזו עקרת בית את? — הייתה נאנחת כבר בדקה הראשונה.
היא הייתה מעבירה אצבע על שידת המגירות כאילו מדובר בבדיקת משטרה, ואז בוחנת דרמטית גרגר אבק דמיוני.
— הילד שלי רזה לגמרי. את בכלל מבשלת אוכל נורמלי? או שוב מאכילה אותו בפסטה זולה? והסוודר הזה שלך… אלוהים. אני מתביישת להגיד לשכנים שאת אשתו של איגור. את נראית כמו מנקה עייפה.
לא לבשתי בגדים ישנים כי לא רציתי טוב יותר.
חסכתי.
באופן קיצוני.
היה לי חלום: רציתי מכונית משלי. לא יוקרה. לא סטטוס. חופש. משהו שבאמת יהיה שלי.
במשך שלוש שנים מחקתי כל הוצאה מיותרת מהחיים שלי. לא היו חופשות. לא בגדים חדשים. מסעדות, הנאות קטנות — הכול נעלם. קניתי אוכל במבצעים, לקחתי אוכל לעבודה בקופסאות פלסטיק, וכל רובל שנשמר היה צעד נוסף לעבר אוויר לנשימה.
איגור השתגע מזה.
— דאשה, אנשים נורמליים גם חיים — הוא היה מתלונן מהספה. — בשביל מה את צריכה רכב? יש אוטובוסים. בואי נלך במקום זה לסוף שבוע בספא.
גם אמא שלו לא שתקה.
— לאישה בשביל מה רכב? — אמרה פעם בארוחת ערב כשהיא לוקחת מנה שנייה של פילאף. — לאיגור כן מתאים רכב רציני. זה סטטוס. לגבר זה צריך להיות. ואת חושבת רק על עצמך, דריה.
בלעתי את התשובה.
כי ידעתי משהו שהם לא ידעו.
אני עוד אגשים את החלום שלי. בלעדיהם.
ובסוף הגיע היום ההוא.
אני עדיין זוכרת את הריח של הסוכנות. עור חדש, פלסטיק וריח של רכב מבריק. שם עמדה מאזדה אדומה־דובדבן, נוצצת תחת האורות, כאילו חיכתה לי כל חייה.
כמעט בכיתי.
אבל רגע לפני החתימה משהו עצר אותי. אינסטינקט. קול קר ושפוי שאמר: “תיזהרי.”
העבודה שלי לימדה אותי שהדברים המסוכנים באמת לא עושים רעש. הם קורים בשקט. עם חתימה אחת. עם מסמך לא נכון.
ידעתי היטב שבנישואים רכישה כזו נחשבת לרכוש משותף.
וגם ידעתי שאיגור לא שילם על המכונית אפילו רובל אחד.
לכן למחרת חזרתי לסוכנות עם אמא שלי, אנטונינה וסילייבנה, ורשמתי את כל המסמכים על שמה.
מבחינה משפטית, המאזדה הפכה להיות של אמא שלי.
זו הייתה אחת ההחלטות הכי טובות שעשיתי בחיים.
לאיגור סיפרתי סיפור אחר — אמרתי שלקחתי הלוואה גדולה על שמי ושכל המסמכים שמורים במקום בטוח.
כשהגעתי לראשונה לחצר עם המאזדה, העיניים של איגור נדלקו כמו של ילד בחג המולד.
הוא הקיף את הרכב, ליטף את מכסה המנוע, וכבר דיבר על דייגים עם חברים בקיץ.
“הרכב שלך” הפך מהר מאוד ל“הרכב שלנו”.
למחרת הגיעה זינאידה מרקובנה.
כמובן.
היא ניגשה לחלון, הסתכלה על החנייה וחייכה לאט.
— נו… אז נכנסת לחובות בשביל הצעצוע הזה — אמרה כאילו הרכב עצמו מעליב אותה. — תקשיבי, דריה. אם כבר יש רכב נורמלי במשפחה, צריך להעביר כמה קופסאות ושתילים לדאצ’ה. תני את המפתחות. איגור ינהג.
קפאתי.
לא בגלל הבקשה עצמה.
אלא בגלל הטבעיות שבה היא דרשה משהו שעבדתי עליו שנים.
— זינאידה מרקובנה — עניתי בשקט אבל בקור — מחר יש לי פגישה חשובה. אני צריכה את הרכב. ובכנות, אני לא רוצה קופסאות אדמה בתוך פנים בהיר.
השקט שאחרי זה התפוצץ.
החמות אחזה בחזה שלה כאילו ירו בה.
— את שומעת את זה, איגורוצ’קה?! — צרחה. — היא לא מוכנה לתת רכב למשפחה שלה! בנישואים נורמליים הכול משותף! לבן שלי יש זכות מלאה להשתמש בו!
הסתכלתי על איגור.
על הגבר שאיתו חייתי חמש שנים.
חיכיתי שלפחות פעם אחת יהיה לצידי.
אבל הוא רק הכניס ידיים לכיסים, משך כתפיים ואמר בעייפות:
— דאשה, באמת… מה הדרמה? אמא צריכה את הרכב. הוא לא ייהרס. מחר תסעי באוטובוס. את לא נסיכה.
ברגע ההוא משהו בי נשבר לגמרי.
קמתי בלי לומר מילה, נכנסתי לחדר השינה ונעלתי את הדלת.
החזקתי את המפתחות חזק ביד.
בחוץ התחילו צעקות.
איגור ישן שבוע על הספה, כמו קדוש מעונה פגוע. אמא שלו התקשרה כל ערב, ואני שמעתי את קולה דרך הקירות הדקים:
— היא לא מכבדת אותך, איגור! נשים כאלה צריך לזרוק מהבית!
ואני ישבתי ליד החלון בחושך, מקשיבה לרעשי המכוניות הרחוקות, ועדיין חשבתי שזו רק עוד מריבה משפחתית.
לא היה לי מושג שהסיוט האמיתי רק מתחיל.
