המשרד הצפוף היה כבד ומחניק, כאילו גם הקירות עצמם מזיעים. ריח של קפה נמס זול התערבב עם הפלסטיק המתחמם של המדפסת ועם הבושם החזק מדי, המעורר בחילה, של המנהל.
האורות הפלואורסצנטיים הבהבו בקרירות מהתקרה.
סבטלנה עמדה ללא תנועה מול השולחן. ידיה השלובות רעדו, אבל היא לא הרשתה לזה להיראות. היא באה רק בשביל מקדמה קטנה. רק לעזרה קטנה.
בבית, דניס בן הארבע סבל מחום גבוה, והרופא רשם תרופה דחופה ויקרה. הארנק שלה היה ריק, והשכר הבא עדיין רחוק.
אבל ולרי סרגייביץ’ הבין את המצב אחרת.
כשהתקרב, סבטלנה נסוגה, אבל הוא הצמיד אותה לארון. קולו החליק לאוזנה כמו רעל דביק.
— לכסף יש מחיר… לפעמים לא זה שאת חושבת.
גופה של סבטלנה נדרך, הבטן שלה התכווצה. לפני שהספיקה לענות, ולרי צעד פתאום אחורה והחל לצעוק בקול, כך שכולם ישמעו:
— את רוצה מקדמה? אז תנשקי לי את הנעליים!
דלת המשרד הייתה פתוחה, וכל המסדרון שמע.
— את תחזרי על ארבע כשמצב הילד שלך יחמיר! עכשיו תסתלקי!
ברגע הזה משהו בסבטלנה נשבר — אבל לא כפי שהוא ציפה.
היא לא בכתה.
היא לא התחננה.
ליד עגלת הניקיון היא ראתה סמרטוט רטוב. היא הרימה אותו. בתנועה אחת השליכה אותו, והבד המלוכלך פגע בנעל של ולרי. מים ניתזו על מכנסיו והותירו כתמים כהים על תחתית החולצה הלבנה שלו.
שתיקה.
קולה של סבטלנה היה רגוע, כמעט קר כקרח:
— תשמור את הכסף שלך. אני מעדיפה למות מרעב מאשר להתבזות.
היא הסתובבה ויצאה.
במסדרון כולם הסיטו את המבט. אף אחד לא העז להסתכל עליה.
כשהיא יצאה החוצה, החורף של סנט פטרבורג היכה בפניה. האוויר הקפוא כמעט קרע את ריאותיה. רגליה רעדו והיא נשענה על הקיר. קולות העיר הפכו לזמזום עמום.
“איך ממשיכים מכאן?” שאלה את עצמה.
העבר נפל עליה פתאום.
לפני כמה חודשים בלבד חיה חיים אחרים. מוסקבה, דירה מרווחת, אור חמים, ארוחות בוקר משותפות. בעלה, מקסים, היה יורש של אימפריית השקעות גדולה. האהבה שלהם הייתה חזקה, מעוררת קנאה. כולם האמינו ששום דבר לא יכול לשבור אותם.
ואז הגיע אלטאי.
משלחת, שיחת טלפון, משפט אחד:
“הם נעלמו בהרים.”
והשתיקה שבאה אחר כך הייתה חזקה מכל צעקה.
סבטלנה לא האמינה. היא חיכתה. ימים, שבועות. אבל הדיווח הרשמי לא השתנה.
אבל איזבלה ארקדייבנה לא חיכתה.
חודש לאחר מכן היא הופיעה בדירה, מסודרת ללא רבב, עם מבט קר.
— הרכוש של בני כבר לא קשור אלייך — אמרה.
— אבל הילד שלי…
— הנכד שלי יהיה בידיים טובות יותר.
מיד לאחר מכן הונחו מסמכים משפטיים על השולחן. אפוטרופסות. הליכים. נטילה.
באותו רגע סבטלנה הרגישה לראשונה שהיא עלולה לאבד הכול.
אבל אנטון, חברו הוותיק של מקסים, מנע ממנה להתמוטט. בלילה אחד הוא ארגן מסמכים חדשים, כסף ובריחה. דירה בפרברים, קירות זרים, חיים חדשים.
שם היא התחילה לעבוד בחברת לוגיסטיקה.
שם היא פגשה את ולרי סרגייביץ’.
הטלפון שלה רטט פתאום. מספר לא מוכר.
— הלו?
— סבטה… תשבי — אמר קולו של אנטון.
— מה קרה?
— הוא לא מת… מקסים חי.
העולם עצר לרגע.
אנטון הסביר: כפריים מצאו אותו עם אמנזיה. הוא חי חודשים בקהילה קטנה. עכשיו הוא מתחיל להיזכר.
סבטלנה קרסה על המדרכה. הדמעות הגיעו מעצמן.
באותו יום היא מכרה את טבעת האירוסין שלה.
בערב נשמעה דפיקה בדלת.
דפיקה אחת, שקטה.
כשהיא פתחה, מקסים עמד שם.
הוא היה רזה, לא מגולח, עם צלקות על פניו. אבל העיניים שלו היו אותן עיניים.
סבטלנה לא אמרה דבר. היא פשוט נפלה לזרועותיו. הוא חיבק אותה חזק, כאילו פחד לאבד אותה שוב.
מאוחר יותר, במטבח, היא סיפרה לו הכול.
ההשפלה. האיומים. הילד. העבודה.
הפנים של מקסים התקשו.
— הם חשבו שאני מת… ובינתיים הרסו כל מה שהיה שלי.
הוא הרים את הטלפון.
למחרת בבוקר המשרד היה מתוח.
כשהדלת נפתחה, סבטלנה נכנסה ראשונה. מאחוריה גבר גבוה במעיל כהה.
כולם השתתקו.
— מי זה? — שאל מישהו.
— הבעל שלה — אמר מקסים בשקט.
והוא נכנס למשרד המנהל.
ולרי צחק בהתחלה, ואז החוויר.
— זה בלתי אפשרי…
— כל החוזים בוטלו — אמר מקסים בקרירות. — החברה שלך איבדה הבוקר את כל רשת הלוגיסטיקה שלה.
האיש נחנק.
סבטלנה אמרה בשקט:
— במחסן תמיד יש עבודה. אפילו ניקיון.
השתיקה הייתה כמעט פיזית.
שלושה ימים אחר כך, במוסקבה, איזבלה ארקדייבנה הגיעה מחייכת.
אבל החיוך נעלם במהירות.
מקסים עמד מולה.
— ניסית לקחת את אשתי ואת הבן שלי.
— אני רק…
— מספיק.
ההחלטה הייתה סופית: כל התמיכה הופסקה, ההון עבר ארגון מחדש, והכוח נעלם מידיה.
באותו ערב, כשדניס ישן בשלווה, מקסים חיבק את סבטלנה.
— עכשיו אף אחד לא יכול לפגוע בכם.
סבטלנה עצמה את עיניה.
ולראשונה מזה זמן רב… האמינה שזה באמת נכון.
