— אתה רוצה למכור את הדירה? קודם תעבוד על זה — ואל תגע בדירה שלי! — אמרה אנג’לינה לבעלה, כל מילה חדה, חותכת; היא כבר לא צעקה, אלא דיברה בקור, בקור בוהק ומחושב.
“צומת שמונה”
הרוח בקומה התשיעית-עשרה יללה בקצב שלה: לפעמים נצמדה למתכת בבכי, לפעמים חבטה בפנים במכות חדהות. אנג’לינה, תלויה במושב, אטמה בקפדנות את המרווחים בין הפאנלים. העבודה התאימה לה: דרשה ריכוז מלא ואומץ כדי שהברכיים לא ירעדו מעל הצוק שמתחת לרגליה. חומר האטימה התפשט בקלות, והיא, עם כפפות עבות, הזיזה את ידיה במדויק ובביטחון. למטה, המכוניות זחלו בעומס התנועה כמו נמלים — אולי בין כולן גם רכב הסיור של בעלה.
סרגיי עבד במשטרת התנועה. הוא היה איש המערכת: רמזורים, דוחות, כללים. כשהכירו, אנג’לינה ראתה בו נקודת יציבות, “ביטחון” שאיתו אי אפשר לצעוד למעלה. אחרי שנתיים, הביטחון הזה התחיל להתפרק.
הערב הביא ריח בשר צלוי ותחושת עימות קרוב. סרגיי ישב ליד השולחן, מערבב את הקציצה עם מזלגו. אנג’לינה הייתה עייפה בכל שריר, אך מוחה קר כמו בטון בחורף.
— גליה, רק חשבתי… — התחיל סרגיי, מבלי להסתכל לה בעיניים. הוא התבונן בבועות בכוס המים המינרליים. — אנחנו יחד כבר שנתיים, ועדיין אני מרגיש זר. מה שלך, שלך. מה שלי… כאילו משותף.
אנג’לינה עצרה עם קומקום בידיה. המים זרמו לאט לכוס, האדים טיפסו לחלון. היא ידעה לאן השיחה הזו מובילה: זה כבר הפעם השלישית שהשיחה הזאת מופיעה, כמו קורה רקובה בשיטפון אביבי.
— ומה אתה מציע? — שאלה ברוגע, אך כל מילה נושאת מתח חודר, דקירה.
— הדירה… — סרגיי הרים את מבטו סוף סוף. בעיניו נצצה חמדנות וחוסר ביטחון. — אביך נתן לך אותה במתנה, נכון. אבל את השיפוץ עשינו אנחנו, נכון? עשינו. גם רהיטים קנינו. אני חושב שזה יהיה הוגן אם תעבירי לי את חלקך — כאבטחה. אנחנו משפחה.
אנג’לינה הניחה את הקומקום. הקול המתכתי בחדר השקט נשמע כמו פיצוץ. היא הסתובבה. החליטה: לא תעצור את עצמה. הכעס שלה יהפוך לכלי נשק. סרגיי התרגל לצייתנות, אך שכח שאשתו עובדת במקום שבו טעות אחת עלולה להיות קטלנית.
— אבטחה? — פרצה אנג’לינה, פניה התעוותו לגרימסה שסרגיי חשב כ”היסטריה”. — אתה צריך אבטחה?! ואני לא?!
— גליה, שקט יותר, השכנים… — ניסה להרגיע, ידו מושטת.
— לא איכפת לי מהשכנים! — צעקה אנג’לינה והשליכה את מגבת המטבח על הרצפה. — אתה גר כאן שנתיים, לא משלם חשבונות כי “חוסך על רכב חדש”, ועכשיו מעז לדבר על הדירה שלי?
סרגיי קפא. ציפה לוגיקה, ויכוח — לא מפולת רגשית כזו. לא ראה שמאחורי הכעס מסתתר מבט קר ומחושב, צופה בכל תנועה שלו.
— אתה רוצה למכור את הדירה? — אמרה אנג’לינה לאט, כל מילה חדה, מדויקת, חותכת. — אל תגע בדירה שלי!
סרגיי סגר את לסתו. התוכנית כשל. אשתו לא הייתה שעווה, אלא גרניט. הוא לא רצה לפנות, חיפש דרך חדשה — החוצפה הפכה להזדמנות השנייה שלו, הראשונה רצה לקחת מאנג’לינה.
דרך חלקלקה
סרגיי בחר באסטרטגיית המצור האיטי. אם אי אפשר לכבוש את הטירה במתקפה, צריך להרוס את הבארות. התחיל מאחותו: קסניה, אישה ישירה, החלטית, לוגיסטיקה נמלית, שניאבה תוכניות מניפולטיביות. נפגשו בבית קפה. שחפים צווחו מעל המים.
— קסיה, תביני… — צלצל סרגיי, מזליף תה. — שם אני רק סובל. אנחנו מתכננים ילד. איך אמור להרגיש אדון אם יכולים לגרש אותי בכל רגע?
קסניה צמצמה את עיניה, ערבבה סוכר. הכירה את אחיה: תמיד דרמטיזציה, תמיד מושך את השמיכה אליו.
— ואנג’לינה מה אומרת? — שאלה יבש.
— היא מיסטרית — משך בכתפיו סרגיי. — צורחת כאילו חותכים אותה. שום דבר בונה. מבין? החמדנות הורגת. אני רק מנסה בשבילנו.
סרגיי “עבד” גם במסיבת יום ההולדת של חבר משותף, ואולי הכי משפיע, קרא בדיסקרטיות לדוד של אנג’לינה, מיסה, אדם טוב וקל להשפעה.
— דוד מיסה, אתה אדם חכם — לחש, בין ריחות הקוניאק והבצל. — תגיד לאנג’לינה. אי אפשר להשפיל גבר כך.
סרגיי טווה את הרשת שבוע אחרי שבוע. אנג’לינה, ציירת חזיתות של בניין גבוה, כאילו לא הבחינה בלחישות. אך מול הקרביניירים תמיד בדקה את המיתרים, הרטט.
בבית, ה”יסטריות” הפכו תכופות יותר. שברה צלחות, צעקה, אך לא היו כניעות. רק כעס וחישוב קר. סרגיי חשב שהחמדנות משגעת אותה — אבל אנג’לינה כבר חתכה את הביטחון מזמן.
קריעת הביטחון
הפתרון הגיע בדאצ’ה, עם בני משפחתה הקרובה. סרגיי הרגיש שהרגע מושלם: הקהל נרגש, הקרקע מוכנה.
— בואו נשתה לאמון! — צרח. — שממנו, לצערנו, חסר אצל משפחות מסוימות.
שתיקה מביכה. אנג’לינה הרימה את ראשה, נוקש ביד כמו גרזן קרח.
— אתה מעז לדבר על הבית שלי מול אבא שלי? — צלצל קולה. — אתה, שלא הרמת אצבע כדי לעבוד בשביל הבית הזה?!
קסניה קמה. החיוך של סרגיי נעלם מפניו.
— אתה טיפש, סרג’יו — אמרה ברור. — המשכורת שלך הולכת למשחקים. אנג’לינה מתנהלת את הבית. ואתה עדיין מדבר על חלק? חוצפה ללא גבולות.
אנג’לינה נשפה. ה”יסטריה” נעלמה מיד, במקומה נותר שקט קר וחד כמו טורף.
— תודה, קסיה — אמרה בשקט. אחר כך פנתה לבעלה. — שמעת? הנושא סגור. עוד מילה על הדירה — ואתה יוצא.
חיים על אדן החלון
שני חודשים במצב מלחמה קרה. סרגיי חי בדירה, אך הרגיש מרגל בשטח האויב. אנג’לינה ניהלה את הבית במשפטים קצרים ומפקדים:
— קח לחם.
— הורד את הזבל.
— אל תיגע בזה.
סרגיי הרגיש את החום ואת החוסר. כל תנועה של אנג’לינה שידרה שליטה.
נפילה
מסיבת חברה במסעדה יוקרתית. סרגיי רצה להראות מעמד: אישה יפה, הצלחה. האלכוהול ריכך את הלשונות, סרגיי החל להתלונן בקול רם:
— שלי הייתה מתה בשביל פרוטה! נשים רוצות את הכל לעצמן. אין אמון… — בקול רם, כדי שכולם ישמעו.
שתיקה סביב השולחן. אנג’לינה הניחה לאט את המפית. נכנס קור מושלם, צלול. קמה. הכיסא צרח. סרגיי הבחין במבט מעורפל, שיכור.
צליל הצליפה עלה על המוזיקה. לא הייתה מכה נשית, אלא מכה מכוונת, של יד עובדת.
— אתה לא חתן שנכנס, סרג’יו. טפיל. הסגר שלך נגמר. פחדן.
אנג’לינה לקחה את התיק ויצאה. השכנים לא העזו להתערב. סרגיי נשאר, מושפל. הגיע צילום: שקי זבל שחורים בבית הוריו, כיתוב קצר: “שלך. קח.”
סרגיי הבין: לא נותר כלום. למטה, השקיות חיכו.
גבוה, בקומה 19, אנג’לינה שתתה תה, צופה בעיר הלילית. שקט. חירות. ללא פחד. רק הגובה נשאר.
