מרינה ישבה בכורסה ליד החלון, ללא תנועה, מביטה במסך הטלפון. הודעה ממספר לא מוכר הייתה שם כבר שעה, אבל בכל פעם נדמה היה לה שהיא חודרת עמוק יותר.
“שלום. אני יודעת שזה מוזר, אבל אני חייבת לספר לך את זה. בעלך לא נמצא כרגע בנסיעת עסקים. הוא בבאלי איתי. אני מצטערת, לא ידעתי שהוא נשוי. ראיתי תמונות בטלפון שלו.”
מתחת לטקסט — תמונות. דניס מחייך על החוף. דניס עם קוקטייל ביד, חצי שוכב על מיטת שיזוף. דניס עם בלונדינית צעירה — קרובים מדי מכדי שיהיה ספק.
העולם לא קרס ברעש. הוא נסדק בשקט.
— אמא, מה אוכלים לארוחת ערב? — דשה הציצה לחדר.
מרינה עצמה עיניים לרגע.
— פסטה, מתוקה. לכי להכין שיעורים, טוב?
הקול שלה נשמע רגוע. רגוע מדי.
כשהדלת נסגרה, מרינה נכנסה לאפליקציית הבנק. כרטיס משותף היה שם, כמו הוכחה לחיים משותפים. חיים שעכשיו פתאום כבר לא נראו כל כך משותפים.
קניות בדיוטי פרי של שרמטייבו. דנפסר. בר. מלון. מסעדה. ספא.
כל שורה הייתה עוד שקר.
האצבע שלה נעצרה מעל המסך.
— אז זה נגמר עכשיו — לחשה.
ובתנועה אחת חסמה את כל הכרטיסים.
הטלפון התפוצץ שלוש שעות אחר כך.
— מרינה! מה זה?! שום דבר לא עובד! — הקול של דניס היה חד, עצבני, בקושי מסתיר פאניקה.
— היי, יקירי — ענתה בשלווה. — מה בדיוק לא עובד? “מוסקבה” או “פגישה”?
— זה לא מצחיק! אני אסתבך!
— מול מי? מול הקולגות שלך… או מול הבלונדינית?
שתיקה בצד השני.
— את… איך את יודעת?
מרינה צחקה, אבל לא היה שם חום.
— עצי הדקל סיפרו לי, דניס. הם יותר כנים ממוסקבה.
הרגעים הבאים התמלאו הודעות.
“זה לא מה שאת חושבת”
“אני אסביר”
“אל תעשי מזה עניין”
“מרינה, תפעילי מיד את הכרטיסים!”
היא פשוט הביטה בהן. ואז מחקה אותן.
בינתיים, החשבון המשותף נפתח מולה כמו מפה. ומרינה התחילה להעביר את מה ששייך לה. לא בחיפזון. לא מכעס. אלא בדיוק קר, כאילו היא סוף סוף מסדרת מגירה שנשכחה שנים.
הטלפון צלצל שוב. שיחת וידאו.
פניו של דניס הופיעו. אדומות, מתוחות, מאחוריו עצי דקל.
— השתגעת לגמרי?! — התחיל מיד. — מה עשית לכרטיסים?!
— מעניין כמה מהר אפשר לעבור ממוסקבה לאזור הטרופי.
— מרינה, תקשיבי לי! זו אי הבנה!
— לא. זו החלטה.
פניו נדרכו.
— בלעדיי את לא יכולה לחיות ככה! אני שלטתי בהכול!
מרינה שתקה רגע.
— לא, דניס. אני שלטתי במה שאתה חשבת שאני אאמין לו לנצח.
הערב היה שקט. שקט מדי.
דשה רצתה סיפור והתעקשה שאבא “עוד מעט יחזור”.
מרינה הנהנה.
— כמובן, מתוקה.
אבל ה“עוד מעט” בפעם הראשונה לא אמר כלום.
האישה ששלחה את ההודעה כתבה שוב למחרת.
“אני מאוד מצטערת. הוא אמר לי שהוא גרוש.”
מרינה הביטה במסך זמן רב, ואז כתבה רק:
“הוא שיקר לשתינו.”
ובפעם הראשונה הרגישה שהיא לא כלואה בתוך הסיפור הזה.
שלושה שבועות אחר כך דניס חזר.
לא היה ניצחון. לא היה הסבר שיכול לתקן משהו.
רק אדם שעמד בדלת, שכבר לא יכול היה להחזיר את מה שעשה.
— אנחנו צריכים לדבר — אמר בשקט.
— כבר דיברנו — ענתה מרינה.
— תני לי הזדמנות!
— אחרי שני שקרים לא צריך הזדמנות. צריך נס.
הוא התקרב.
— לא רציתי לאבד אותך.
מרינה הנהנה.
— אבל איבדת אותי בכל זאת.
בערב סיפרו הכול לדשה.
הילדה שתקה הרבה זמן, ואז שאלה:
— אז עכשיו יהיו לי שני בתים?
מרינה כרעה לידה.
— כן, מתוקה. ובשניהם נאהב אותך.
דשה בכתה. גם מרינה.
אבל בפעם הראשונה — לא מחוסר ודאות.
אלא כי סוף סוף נאמרה האמת.
