אנדריי הטיח את דף החשבון הבנקאי על שולחן המטבח. הנייר החלק על השולחן המכוסה בווקס, הפיל את מלחיה והגיע לעצירה ליד ספל הקפה שלי. טיפה חמה ניתזה על פרקי ידי.
רעדתי.
— מה? — שאלתי בלחש.
— את מה ששמעת. נמאס לי, דאסה. אני משלם את המשכנתא. אני משלם את החשבונות. אני ממלא את הדלק. ואת? — פתח את זרועותיו. — את כספך מפזרת על יוגורטים, כריות, קרמים. סיכמתי. אני מכסה 80% מההוצאות המשפחתיות. למעשה, אני מחזיק אותך.
הנחתי את הספל לאט על השולחן.
במטבח ריח טוסט התפשט באוויר. קמתי בשש בבוקר כדי שיהיה לו ארוחת בוקר לפני העבודה. אנדריי כבר אכל מחצית.
בחינם.
— אתה מחזיק אותי? — שאלתי.
— איך אתה רוצה שאקרא לזה? הדירה שלי. אז אני הבעלים. את גרה בה בנוחות. מעכשיו חשבון נפרד. האוכל שלך, חומרי הניקוי, הכל שלך. אני משלם רק על מה שאני צריך.
נגבתי את כתם הקפה.
— טוב — אמרתי בשלווה. — אז נפרד.
אנדריי חייך בסיפוק. חשב שהוא ניצח.
עדיין לא ידע שהוא בדיוק התחיל מלחמה.
מלחמה שקטה.
ביום שלישי בערב אנדריי נשם עמוק בפתח.
הוא לא הרגיש כלום.
הדירה הייתה קרה. המטבח ריק.
— דאסה! איפה ארוחת הערב?
— בחנות — עניתי מהסלון. קראתי ספר ושברתי קוביית שוקולד יקרה לצד התה שלי.
— מה הכוונה בזה?
— במובן המילולי. חשבון נפרד. קניתי לעצמי. אפיתי דג דורה. מנה אחת. לא רציתי לפגוע בגבולות הכלכליים שלך.
במקרר הייתה רק כדור קפוא אחד עם הכיתוב “תלמיד”.
אנדריי טרק בדלת.
— באמת? משחקת עם אוכל?
— אני לא משחקת. אני מקיימת את ההסכם.
חצי שעה מאוחר יותר, ריח של פסטה מבושלת ובשר טחון זול התפשט. הכף רעשה חזק בצלחת.
לא יצאתי.
ביום רביעי הוא נעצר בחדר הרחצה.
— דאסה! איפה הסבון לניקוי גוף?
— נגמר! החדש עולה ארבע מאות. זה לא בתוך התקציב שלך.
על המדף היה רק חתיכת סבון.
בערב הביא את אבקת הכביסה הזולה ביותר ואת גליל הנייר הטואלט האפור.
ביום למחרת הייתה לו פגישה חשובה.
החולצה הלבנה שלו הפכה לאפורה. קשה. הכתם נותר. ריח חזק של כימיקלים סבב אותו.
— לא גיהצת?
— המגהץ צורך חשמל. זה ההוצאה שלך.
ביום חמישי גם מרס נכנס למאבק.
הספינקס אכל רק פטה מיוחד.
— מאתיים? — הרים את גבותיו אנדריי. — נסתדר בלעדיו.
קניתי אוכל זול.
מרס אכל.
שעה לאחר מכן אנדריי הקיא על השטיח האהוב עליו.
— מי ינקה את זה?!
— אתה האכלת אותו.
ביום שישי אנדריי קיבל כסף. קנה בירה, שרימפס במבצע וישב לצפות במשחק.
בלילה התעורר עם כאב שיניים.
— דאסה… יש לך משכך כאבים?
— יש.
— תני לי, בבקשה.
— מאה רובלים.
ביום שבת הגיעו קרובים.
אנדריי נשאר בלי כסף. קנה עוף רזה והפסטה הזולה ביותר. אפה ללא תבלינים.
בחוץ שרוף. מבפנים נא.
על השולחן היה עוף שחור ופסטה אפורה.
אז הוצאתי את הארוחה שלי.
סטייק שיש עם רוטב חמוציות. סלט טרי. כוס יין אדום.
— “אני מחזיקה אותך” — אמרתי בשלווה. — זה השולחן שלו. שלי זה כאן.
הוצאתי את פנקס ההוצאות.
במהלך חמש שנים הוצאתי כמעט כפול על משק הבית ממה שהוא הוציא על המשכנתא.
שקט ירד.
חמותי הביטה באנדריי.
— אתה… מחזיק אותה?
האורחים עזבו.
נשארנו רק אנחנו שניים.
אנדריי ניגב את פניו.
— הייתי טיפש, דאסה. לא היה לי מושג כמה עולה החיים.
הוא הניח לפניי את כרטיס הבנק שלו.
— אני לא רוצה לגור בנפרד. אני רוצה שיהיה נעים ונעים בבית. ושלא תראי אותי כאויב.
הסתכלתי עליו.
— טוב. אבל יש לי תנאים.
— כל דבר.
— מחר נלך לקניות ביחד. תראי כל מחיר. תדעי כמה עולה פטה לחתול… ואת הפילמני האהוב עליך.
— סיכמנו.
— ואת תלמדי לבשל. לפחות ביצים. ובשר.
הוא חייך.
— אפשר… ביס מהסטייק שלך?
אנחתתי וחתכתי חצי.
— תאכל, פרנס המשפחה. תצטרך כוח. מחר ניקוי גדול. חומרי הניקוי אתה משלם.
מרס יצא מתוך מתחת לשולחן וילל בקול תובעני.
— סליחה, זקן. אני אקנה את הפטה הנכון אחרי המשכורת.
מרס גרגר.
נראה שהשלום חזר.
אבל עדיין לא שמתי את פנקס ההוצאות בצד.
לכל מקרה.
