“אמא שלי עוברת לגור איתנו, פנה את החדר!” — אמר בעלי. אבל הוא הפך חיוור כשאישה אחרת עם החפצים שלה דפקה על הדלת בבוקר.

— אמא שלי עוברת לגור איתנו, שחרר את החדר! — הכריז בעלי בנחישות.

דניס זרק את המפתחות על השידה שבמזנון, שלף את נעליו ברוגע ויצא למטבח. אני ישבתי ליד השולחן, ארזתי את ההזמנות. חתיכות בסיס סבון, בקבוקי שמנים אתריים ותבניות סיליקון יצרו אשליה של בלגן כאוטי, למרות שהתחביב הקטן הזה כבר התחיל להניב הכנסה.

כשהקשבתי לדבריו, הפסקתי לחתוך את סרט הדבק. הגליל נעצר באוויר עם צליל חיכוך.

— מה אמרת? — הנחתי את המספריים בצד, כמעט בלחישה.

— את מה ששמעת, ריטה. טמרה איליניצ’נקה תעבור בשבת. את הסירי הקופסאות תארזי היום, והמדף נשים בפינת החדר. קצת לחץ לא מזיק.

דניס שתה את הכוס במכה אחת והניח אותה בקול רם בכיור.

הרגשתי את קיבתיי מתכווצת. החדר הקטן הזה, עם חלון צר שפונה לקיר השכן, היה המקום היחיד שהרגשתי באמת שייך לי. כאן יכולתי להתמקד בעבודה או לשבת בשקט בזמן שבני בן השש, איליה, צפה בסרטוני אנימציה. ועכשיו הכל השתנה ברגע אחד.

— דניס, סיכמנו שנדבר על דברים כאלה ביחד — הביטתי בגבו בחולצה מקומטת. — איפה אני אמורה לשים את המדף? אין מקום אפילו לקרש הגיהוץ בחדר.

— שתקי, אל תתעצבלי! — השיב בחדות. — בן אדם צריך טיפול. היא לבד. את עושה בעיה בגלל הסבון שלך. נגמר.

הוא נכנס לסלון, וקול המגישים הספורטיביים מילא במהרה את החדר.

 

ישבתי מעל הקופסאות המפוזרות, בחילה מריח הלבנדר והתפוז המתוק. הבעיה שלי לא הייתה עם חמותי, אלא עם כמה בקלות הסכמתי לסגת, פשוט מול עובדות.

דחפתי את שאריות הקרטון לפח, ניגבתי את ידי והוצאתי את הטלפון.

— הלו, אמא? לא ישנה? — שאלתי, תוך הקשבה לצלצול.

— לא, ריטושקה — ענתה אנטונינה סרגייבנה בשמחה, ברקע נשמע רחש הטלוויזיה. — סורגת. מה שלומכם? איליוסקה משתעל?

— לא, הוא לא משתעל. אמא, יש לי רעיון — הורדתי את הקול, מביטה בעין חטופה לדלת הסלון. — בואי לגור איתנו. עכשיו, מיד, לחורף. לבד בכפר, בקור, מעיפה שלג… בעיר חמים, חנויות קרובות, איליה יהיה שמח.

שתיקה ארוכה בטלפון. רק צליל המחטים נשמע.

— ריטה, קרה משהו? דניס כועס?

— אף אחד לא כועס. פשוט שחררנו חדר קטן. יש הרבה מקום. בואי מחר בבוקר ברכבת הראשונה.

כל הלילה עסקתי באריזת הסבון שלי. עטפתי בקפידה את הבקבוקים בניילון בועות, את התבניות שמתי בקופסאות. דניס נכנס פעם אחת, ראה את הקופסאות, הנהן וישן. הוא חשב שאני מצייתת.

ביום שישי בבוקר צלצל הפעמון. דניס חטף כריך לפני שיצא לעבודה. במזנון עמדה אמא שלי, עם מעיל אפור מרופד ושתי שקיות בד גדולות.

— בוקר טוב, מארחים! — אמרה אנטונינה סרגייבנה, חצתה את הסף והניחה את השקיות על השטיח.

דניס נחנק. הביט בשקיות, אחר כך בפניה של אמו, ואז בי. עמדתי רגועה נשענת על מסגרת הדלת.

— אנטונינה… סרגייבנה? מה עושה כאן כל כך מוקדם? — מלמל.

— ריטה התקשרה. לבד בכפר. אשאר כאן עד החורף, אטפל בנכד — אמרה, הסירה את המגפיים והלכה לשטוף ידיים בחדר הרחצה.

 

הימים הבאים עברו בצורה מוזרה. אמא שלי קמה מוקדם, בישלה שיבולת שועל בשקט, צמה את שיערו של איליה, לא התערבה בכלום. טמרה איליניצ’נקה, לעומת זאת, התלוננה ללא הפסקה, אווררה, ביקרה, בעוד דניס ואני ניסינו לאכול מבלי לדבר.

שבועיים לאחר מכן המתח פרץ. טמרה איליניצ’נקה ביקרה בחריפות את הפילאף, הריחות, כל פינה בבית בקול רם. אמא שלי ישבה בשקט, הציעה מנה של אוכל, אך טמרה המשיכה לצעוק. דניס אחז בראשו, נשף עמוקות.

בלילה ניגשתי אליו.

— למה הבאת אותה לכאן? יש לה דירה טובה, חברים, פנסיה.

הוא הביט ביד שלי לאורך זמן, ואז אמר:

— ריטה… אחרי שאביך נפטר, היא הייתה מאוד בודדה. הייתה מתקשרת בלילה, בוכה. שמעה את צעדיו של אביך במסדרון. ראיתי שהיא נחלשת. חשבתי שכאן היא תהיה טוב יותר.

פתאום הבנתי הכל. ההתמרמרות, הצעקות — נבעו מבדידות. היא לא ידעה איך לבקש עזרה אחרת.

למחרת בבוקר אמא שלי חזרה לבית. אבל היחסים בין בעלי לאישה השתנו. טמרה איליניצ’נקה חזרה בשקט, עם האוכל שלה. דניס התחיל לבקש את דעתי לפני קניות, עזר בהרכבת הדלפק החדש עבור הסבון שלי והתחיל לשים לב לדברים הקטנים.

וראיתי שגם טמרה איליניצ’נקה יכלה לדאוג לאיליה בחום, למרות שבמגן הצעקות הסתתרה הדאגה.

אנשים אינם נולדים רעים. לפעמים הם פשוט שוכחים איך להיות חמים. אבל אם לא נענה לאגרסיה באגרסיה… הכל יכול להשתפר. הדבר הכי חשוב הוא שנרצה באמת.