״אני נוסע לאמא שלי. שוב יש איזו בעיה עם הגדר״, אמר בעלי אנדריי, הוריד את מפתחות המכונית מהוו והתחיל לנעול נעליים.
זה היה יום שבת, תחילת ספטמבר. עמדתי במטבח והפכתי לביבות במחבת, וכששמעתי אותו, היד שלי נעצרה באוויר.
הגדר.
בשבוע שעבר זו הייתה השערית. לפני כן המרזב. וכמה שבועות קודם לכן אנדריי בילה שני סופי שבוע שלמים בתיקון השביל מהמרפסת ועד השער.
״אנדריי, לא תכננו היום לנסוע להורים שלי?״ שאלתי. ״אני מבטיחה לאבא כבר חודש וחצי שנבוא. לחץ הדם שלו לא טוב, ואמא לא יכולה לקחת אותו לבד לרופא.״
״ניסע בשבת הבאה״, הוא ענה, וכבר נעל את הנעליים. ״אמא שלי לבד עם כל הבית הזה. את לא רוצה שהכול שם יתפרק, נכון?״
מישה, הבן שלנו בן השמונה, הופיע בפתח המטבח.
״אבא, הבטחת שנלך לדוג.״
״בסוף השבוע הבא, בן. מבטיח.״
פולינה, בת החמש, רצה אליו ותפסה במכנסיו, אבל אנדריי כבר פתח את הדלת.
כעבור דקה המכונית נעלמה במורד הרחוב.
״אמא, מתי אבא יחזור?״ שאלה פולינה.
״בערב״, עניתי.
למרות שידעתי שהוא יחזור רק מאוחר בלילה.
נשארתי לבד עם שני ילדים, ערימת לביבות שהתקררה ועוד שבת אחת שהשתייכה לכולם, חוץ ממני.
אמו של אנדריי, גלינה, מכרה את דירתה בעיר שנתיים קודם לכן וקנתה בית בדוברובקה, במרחק של כארבעים דקות נסיעה מאיתנו. בעלה נפטר מזמן, ובנה הצעיר, אולג, גר בעיר אחרת והגיע לבקר אותה בערך פעם בשנה.
כך, בהדרגה, כל הבית הפך לאחריותו של אנדריי.
בכל סוף שבוע הופיעה תקלה חדשה.
פעם המשאבה השמיעה רעש מוזר. פעם הגג דרש תיקון. פעם הופיעו עכברים במרתף. לפעמים הביאו עצים והיה צריך לבקע אותם.
ובכל שבת אנדריי נסע לשם.
הוא היה חוזר בלילה, מכוסה בוץ ועייף לחלוטין, נופל למיטה ונרדם כמעט מיד.
אני לא התלוננתי.
במשך שנתיים אפילו לא פעם אחת.
אמרתי לעצמי שזו אמא שלו, שבית לא מתקן את עצמו ושהיא לבד.
עד שבאחת השבתות התקשרתי להורים שלי.
״אבא, לא נצליח להגיע היום. אנדריי נסע לאמא שלו.״
״זה בסדר, בתי. אנחנו כאן. תבואי כשתוכלי.״
המילים האחרונות כאבו לי יותר מכל נזיפה.
תבואי כשתוכלי.
כאילו אבא שלי כבר הפסיק לחכות לי.
ביום שישי הבא אנדריי הגיע הביתה עם קופסה ענקית.
״גנרטור״, אמר בגאווה. ״לאמא. בחורף החשמל בדוברובקה לפעמים נפסק, והיא נשארת לבד בחושך. זה עלה יותר משלושים אלף, אבל עכשיו יהיה מספיק חשמל לכל הבית.״
יותר משלושים אלף.
באותו זמן אני ניסיתי להבין איך נממן לאבא שלי בדיקה אצל קרדיולוג פרטי. הוא כבר חיכה שלושה חודשים לתור דרך המרפאה הציבורית.
״לפחות היית יכול להתייעץ איתי״, אמרתי. ״זה כסף של שנינו.״
״על מה בדיוק הייתי צריך להתייעץ? אם אמא שלי תישאר בלי חשמל, את חושבת שאוכל לישון בשקט?״
״ואם אבא שלי יישאר בלי קרדיולוג?״
הוא הביט בי כאילו אמרתי משהו חסר כל היגיון.
״ההורים שלך גרים בעיר. יש להם בתי חולים ורופאים קרובים. אמא שלי גרה לבד בבית ישן.״
באותו רגע הבנתי שמבחינתנו המילה ״משפחה״ כבר לא אמרה את אותו הדבר.
אחר כך אנדריי הפר הבטחה נוספת.
הוא הבטיח למישה שייקח אותו לדוג.
בערב שלפני כן הם הכינו הכול. חכות, פיתיונות ותרמוס.
אבל בבוקר אנדריי הודיע שהוא חייב להתקין את הגנרטור.
מישה החזיר את ציוד הדיג לפינה בלי לומר מילה.
משהו בתוכי נשבר סופית.
בשבת שלאחר מכן לקחתי את הילדים ונסענו באוטובוס להורים שלי.
שתי החלפות.
יותר משעה בדרך.
אמא פתחה את הדלת כאילו לא ראתה אותנו שנים.
אבא חיבק את הנכדים.
מישה מיד התיישב ליד סבא ועזר לו לתקן רדיו ישן. פולינה אכלה בתיאבון את העוגיות שסבתא הכינה.
אחר כך אמא אחזה בידי.
״מה קרה לך, ילדה שלי?״
לא הצלחתי לענות.
רק ישבתי לידה והחזקתי את ידה.
במשך שנתיים מנעתי מהילדים שלי את הרגעים האלה.
את הסיפורים של סבא.
את העוגיות של סבתא.
את השבתות המשפחתיות.
הכול מפני שאנדריי היה עסוק בתיקון הגדר של מישהו אחר.
כמה ימים לאחר מכן גלינה התקשרה.
״נטשה, המשאבה התקלקלה. אין בבית אפילו טיפה של מים. אנדריי לא כאן. מה אני אעשה?״
לקחתי את הילדים ונסענו במונית לדוברובקה.
אבל כשהגענו, שום דבר לא נראה כמו מצב חירום.
תפוחי האדמה כבר היו אסופים ומסודרים בשקים. הכביסה הייתה תלויה לייבוש.
גלינה ישבה במטבח הנקי ושתתה תה עם השכנה שלה, לודה.
״ומה עם המשאבה?״ שאלתי.
״אה, תיקנתי אותה לבד. רק הייתי צריכה לסובב שסתום.״
לודה צחקה.
״גלינה מסתדרת מצוין לבד. היא פשוט מתגעגעת לבן שלה. היא אוהבת למצוא סיבות לגרום לו לבוא לעיתים קרובות יותר.״
ואז גיליתי שוויקטור, שגר שני בתים ממנה, מתקן דברים כאלה כמעט בחינם.
״למה לגרור את אנדריי ארבעים קילומטר? תתקשרי לוויקטור.״
גלינה הידקה את שפתיה.
״אנדריי אוהב עבודות כאלה.״
ואז היא הזכירה את המשימה הבאה.
״ביום ראשון הוא גם צריך לתקן את הדלת של הסאונה.״
באותו רגע הכול התבהר לי.
הבית לא עמד להתמוטט.
גלינה פשוט התגעגעה לבן שלה.
המשאבה, הגדר, העצים והדלת היו רק תירוצים.
כשאנדריי חזר, סיפרתי לו הכול.
ובכל זאת, בשבת הבאה הוא שוב לקח את המפתחות.
״אמא רוצה שאוריד את תפוחי האדמה למרתף.״
״תפוחי האדמה כבר בשקים. ראיתי אותם.״
הוא קפא.
״היית אצלה?״
״כן. ביום רביעי. כי היא אמרה שאין לה מים. כשהגעתי, היא ישבה ושתתה תה בשקט.״
באותו רגע הטלפון שלו צלצל.
אמא שלו.
״כן, אמא. אני מגיע.״
הוא ניתק.
נשמתי עמוק.
״מהיום השבת היא שלי.״
״השתגעת?״
״לא. בשבתות אני נוסעת עם הילדים להורים שלי. אתה נשאר איתם בבית. מישה, פולינה, אוכל, שיעורים, הכול.״
״ומה עם אמא שלי?״
״יום ראשון שלך. סע אליה ותעזור לה. אבל שבת היא שלי.״
״את מחלקת אותי לפי ימים כאילו אני חפץ!״
״במשך שנתיים אתה חילקת את החיים שלי בין להיות אשתך, אמא לילדים והאישה שתמיד צריכה לחכות. עכשיו אני רוצה רק יום אחד שיהיה שלי.״
עבר חודש וחצי.
ההסדר החדש החזיק מעמד.
בכל שבת נסעתי להורים שלי.
לקחתי את אבא לקרדיולוג. הגענו בזמן. התאימו לו את התרופות והוא חזר לעצמו. אפילו התחיל שוב לתקן את הרדיו הישן יחד עם מישה.
אמא כבר לא שאלה אם אגיע.
היא פשוט הכינה עוגה.
היא ידעה שאבוא.
אנדריי נסע לאמו בימי ראשון.
את דלת הסאונה תיקן בסופו של דבר ויקטור.
והגנרטור היקר לא היה נחוץ אפילו פעם אחת.
אפילו לא פעם.
ייתכן שהבית בדוברובקה תפקד עכשיו טוב יותר מאי פעם.
אבל בבית שלנו נעשה קר יותר.
אנדריי הפך מנומס ומרוחק.
גלינה הפסיקה לחלוטין להתקשר אליי.
ובכל זאת, לא הצטערתי.
כי החזרתי לעצמי יום אחד.
לא בית.
לא ויכוח.
את אבא שלי.
בשבת האחרונה אבא ניצח אותי שלוש פעמים ברציפות בשחמט.
הוא צחק כל כך חזק שאמא יצאה מהמטבח כדי לראות מה קרה.
גם אני צחקתי איתו.
ואז הבנתי משהו.
יש דברים שאי אפשר לדחות לנצח.
לפעמים המשפט ״תבואי כשתוכלי״ הופך בשקט ל״כשתגיעי, כבר יהיה מאוחר מדי״.
השבת שלי לא הייתה סתם יום חופשי.
היא הייתה הזדמנות נוספת להיות לצד האנשים שחיכו כל חייהם שאבוא.
