– איך את מתכוונת שלא אכנס לדירה שלך? – שאלה מרגריטה בהשתאות, והניחה את ידה על בטנה באופן אינסטינקטיבי. – אני בחודש השביעי. אני יכולה ללדת בכל רגע!
ראיסה עמדה ללא תזוזה בפתח דירתה שלה, ממש על הסף. היא לא נסוגה, לא ויתרה. היא חסמה את הדרך כמו קיר. במסדרון עמדו שתי מזוודות ענק וכמה קופסאות קרטון, כאילו כבר הוחלט שמרגריטה תעבור לגור כאן. מתחת לטוניקה הרחבה, הבטן ההריונית בלטה כחצי כדור – בלתי אפשרי לא לשים לב.
– אני לא אכניס אותך – אמרה ראיסה בשקט. – זו הדירה שלי.
מרגריטה פעפעה בעיניים, כאילו אינה מבינה את משמעות המילים.
– רַיָה, השתגעת? סטיופה הוא בעלך. אז זו דירה משותפת. ואני אחותו. אין לי מקום לגור!
חיוך עייף הופיע בפינת פיה של ראיסה.
– הוא היה בעלי. לפני שלושה שבועות הוא הגיש בקשה לגירושין. והדירה אינה משותפת. הדודה שלי נתנה לי אותה לפני הנישואים. חוזה המתנה רשום על שמי.
מרגריטה הנהנה בראשה בעצבנות ועשתה צעד אחד קדימה, כאילו היא רוצה פשוט לעבור לצידה.
– אל תעשי לי את זה! אי אפשר לגרש אישה בהריון לרחוב!
ראיסה הרימה את ידה.
– עצרי. אני מצטערת, באמת. אבל זו לא הבעיה שלי. ההורים שלך שם. אחיך שם. גם אביו של התינוק שם. למה את צריכה לגור אצלי?
– ודיק עזב אותי… – אמרה מרגריטה בכעס. – אין מקום בבית ההורים שלי. סטיופה אמר שאת בטוח תכניסי אותי. יש לך שלושה חדרים, את גרה לבד!
כשהיא שמעה את השם, קולה של ראיסה התקשה.
– סטיופה אמר? אותו סטיופה, שהטריד אותי חודשים כדי שאעביר את הדירה על שמו? שצעק שאני חמדנית כי לא רציתי לחלוק?
– טוב, הוא קצת הגזים…
– קצת? – צחקה ראיסה בנ nervיות. – לקחתי תרופות מרגיעות בגללו. קודם דרש חלק, אחר כך מכירה, ואז רצה להביא לכאן את הוריו. כשסירבתי, איים עלי בגירושין. ובכן, קיבל את מה שרצה.
באותו רגע הופיעה במדרגות נינה פבלובנה, אמו של מרגריטה. היא הייתה בלבוש קפדני, פניה מתוחות, קולה פיקודי.
– ראיסה, טוב שאת בבית. עזרי לריטה להכניס את הדברים שלה.
– אני לא אכניס כלום – ענתה ראיסה בקור. – היא לא תעבור לכאן.
– איך לא? הרי סיכמנו!
– אתם סיכמתם ביניכם. בלעדיי.
החמות צמצמה את עיניה במורת רוח.
– אנוכית. יש לך דירה גדולה והיא בהריון. זה בסיסי של אנושיות.
– ואיפה הייתה האנושיות שלכם כשהבן שלכם מעליב אותי? – פרצה ראיסה. – כשהוא זרק את הדברים שלי מהחלון?
– אל תפריזי. סטיופה רגיש. כבעל היה לו זכות לצפות למשהו.
– לא הייתה לו זכות – אמרה ראיסה בנחישות. – זה הרכוש האישי שלי. לפי החוק גם כן.
– בית המשפט יחליט.
ראיסה צחקה.
– כבר החליט. התביעה אפילו לא התקבלה. לכן כל המחזה הזה.
באותו רגע ניסתה מרגריטה להחליק לידיה בשקט.
– רַיָה, בואי פשוט ניכנס… נדבר…
– לא.
ראיסה התכופפה, אחזה באחת המזוודות והשליכה אותה בכל כוחה לעבר המדרגות. המזוודה השנייה והקופסאות אחריה.
– אני מתקשרת למשטרה! – צרחה נינה פבלובנה.
– התקשרי – נשפה ראיסה. – וספרי להם איך ניסו להיכנס לדירה של מישהו זר בלי רשות.
הדלת נטרקה. המנעול לחץ.
ראיסה נשענה על הקיר. רעדה מאדרנלין, אבל בפנים הרגישה קלילות. חופש.
שניים חודשים מאוחר יותר, הגירושין הוכרזו. הדירה נשארה שלה. שקריו של סטיופה נחשפו, סיפור מרגריטה יצא לאור. כל אחד שילם את המחיר שלו.
בבית קפה, ראיסה הרימה את הספל שלה.
– לחיים החדשים. ללמוד לומר “לא”.
וכשגבר זר התקרב אליה עם פרחים, ראיסה כבר ידעה: מי שמגן על הגבולות שלו, החיים בסופו של דבר יגמלו אותו.
