חלפו חמש שנים מאז היעלמותו של חוליאן הררה ובתו בת התשע, קלרה, והרי הפירנאים נראו כאילו סגרו את זרועותיהם הסלעיות סביבם, כאילו ההר עצמו בלע את גורלם בשקט, מסרב להחזירם לעולם.
בשנת 2020, סיפורם ריגש את כל המדינה: טיול משפחתי פשוט, אחר צהריים בהיר, מסלול מסומן היטב… ואז, לפתע – הריק.
אין צעקות, אין עדים, אין סימני תאונה.
רק הרוח הקרירה ששטפה את המדרונות, כאילו ניסתה למחוק כל עקבותיהם.
החיפושים התרחבו במשך שבועות: מסוקים, כלבי מעקב, צוותי הצלה מנוסים. כלום.
ככל שעברו החודשים, החקירה טבעה בשקט שלה. ולבסוף, בלי להדהד, נסגרה.
אבל המשפחה מעולם לא ויתרה.
הם נשענו על התקווה הדקה שחוליאן – צלם, חולם, פזיז – בחר פשוט לברוח, להתחיל מחדש, ליצור חיים חדשים במקום אחר. אולי רצה להגן על קלרה. אולי.
אחרים, יותר פרגמטיים, לחשו שמספיק פסיעה אחת שגויה בפינה נשכחת של ההר כדי להעלים אותם לנצח.
חמש שנים עברו – וכלום לא השתנה.
עד לסוף חודש אוגוסט, כאשר אנומליה קטנה במונוטוניות של הסלעים האפרוריים הפכה את הכול.
זוג קטלאני, מורגל לשבילים מבודדים, טייל בקרבת מכתש רולנד, כשקרן כהה, כמעט נבלעת בצל של סדק, משכה את תשומת לבם.
האיש התכופף, האיר את הסדק הצר באור הטלפון… ונעצר.
— זה… תיק גב, לחש.
בת זוגו ניגבה את התווית המלאה באבק.
כאשר סוף סוף הצליחה לקרוא את השם הרשום עליו, דמם קפא בעורקיהם.
חוליאן הררה.
בכמה דקות התמונות נשלחו לגנדארמריה. תוך כמה שעות, מסוק הניח צוות מומחים בראש הצוק.
קפטן מורל, שעדיין זכר את פניה של קלרה כפי שהופיעו בעיתונים לפני חמש שנים, פתח את התיק עם כפפות. בפנים: בקבוק מכוסה, שאריות מזון, מפה… וחפץ שגרם לאוויר להתמלא בדממה כבדה.
מחברת הכחולה של קלרה.
ניתנת לזיהוי בין אלפים.
זו שהילדה נשאה איתה תמיד.
התקשורת פרצה מיד.
הכבישים התמלאו בעיתונאים, מצלמות וסקרנים.
המשפחה, עם נשימה עצורה, התכוננה לשמוע תשובות שהם פחדו כמוהם קיוו להן.
אבל ההר לא אפשר לקרוא אותו בקלות.
הסדק היה ברוחב חמישים סנטימטר בלבד, צונח כמו גרון אפל בצורתו הסלעית.
אם היו בו סודות, הם היו קבורים עמוק.
מורל הבחין מיד בפרטים מטרידים:
● התיק היה במצב מפתיע כמעט ללא נזק;
● המפה הכילה סימונים בעט… שהדיו שלה נראה טרי.
— זה לא הגיוני, לחש.
— אם חוליאן סימן את זה אחרי שהוא אבד… למה להחביא כאן?
בבוקר למחרת, הצוות התקדם עמוק יותר לתוך הסדק. אור הפנסים שלהם נעלם כמעט מיד באפלולית.
בגובה שמונה מטרים, חתיכת בד אדומה תלויה בסלע: ז’קטו של חוליאן.
אבל הקרע לא נראה כמו תאונה – אלא כאילו נקרע בכוונה.
— הוא סימן את הדרך, אמר מורל.
— הוא ניסה בכל כוחו שימצאו אותו.
שלושה מטרים נמוך יותר, תגלית בלתי אפשרית: חבילת מזון… עם תאריך תפוגה אחרי היעלמותם.
— מישהו היה כאן… לאחרונה?
הסדק התרחב עכשיו למעין מערה. ושם, מתחת לשכבת אבק דקה, מחנה גרוע: שמיכת חירום, קופסה ריקה, שרידי חבל… ומחברת שנייה. הדיו, ספוג לחות, נשפך, אבל כמה מילים נשארו קריאות:
«לא יכול לקום»
«חכה»
«פצוע»
«שומעים קולות»
ואז המשפט שגרם לכל הצוות לרעוד:
«אני לא יכול לזוז. היא חייבת להישאר…»
ואז – כלום.
— הוא היה פצוע, לחש מורל.
— וקלרה… קלרה חיה.
אבל לא היה כל זכר לגופה.
ומוזר יותר: עשרות סימנים חרוטים בסלע.
שלושים קווים. אולי יותר.
חודש.
חודש שלם כלואים בתוך חור הסלע הזה.
החיפושים התחדשו בעוצמה.
ואז – חבל מודרני: ציוד טיפוס חדש, לא מתועד.
מישהו ירד לשם אחרי היעלמותם.
מישהו שלא הודיע לאף אחד.
וביום השלישי, התגלית שגרמה אפילו לרוח לשתוק.
מעל הסדק, במעבר כמעט בלתי נראה, הצוות מצא טביעות רגליים זעירות ורעננות.
לא של מבוגר.
מעט אחר כך, מתחת לסלעים רופפים, נמצאה תליון בצורת כוכב. של קלרה.
זה שהיא חיבקה כל לילה בידיה.
ומוסתר בתוך שיחים יבשים, ערכת עזרה ראשונה חלודה.
בפנים: תחבושות, תרופות… ופתק קפדני מכוסה בפלסטיק.
מורל פתח אותו ביד רועדת.
הכתב היה של חוליאן. ללא ספק.
«אם מישהו מוצא זאת, עזרו לה.
זה לא היה באשמתה.
הוא חזר, אבל כבר לא היה אותו.
לא הצלחנו לרדת.
ניסינו לקרוא לעזרה.
אם קלרה חיה… דאגו לה.»
הוא חזר.
שתי מילים שיצרו צל חדש.
על מי הוא דיבר?
המשפחה חשבה מיד על שם אחד: אייטור, שותף לשעבר של חוליאן, איתו רב קשות.
הוא נראה – בדיסקרטיות – בפירנאים באותה תקופה.
פרט שמעולם לא נחשף.
בקצה העליון של הסדק, יציאה הובילה ליער מבודד, שם הצוות גילה מחנה חפוי: אש, סכין חלודה, אריזות… ונעל קטנה.
נעלה של קלרה.
בלי כל שריד אנושי.
היא שרדה.
הלכה ברגל.
יצאה.
התסריט האפל ביותר הפך פתאום לאפשרי: אייטור אולי גילה את חוליאן וקלרה לאחר תאונה, עמד מול חוליאן ברגע זעם, והמצב התדרדר.
אולי קלרה ברח. אולי לקח אותה.
אייטור נעצר אך הכחיש הכול.
— רציתי לעזור להם, טען. כשחזרתי, הם כבר לא היו שם.
שקר או אמת?
בלתי אפשרי לדעת.
עד היום, השאלה הרודפת את המשפחה, החוקרים והתושבים נותרת:
איפה קלרה?
שבועות של חיפושים חשפו רק עקבות:
צעד קל כאן,
חתיכת בד שם,
טביעת רגל שנמחקה בגשם.
לעולם לא גוף.
לעולם לא ודאות.
חמש שנים אחרי, התיק עדיין פתוח.
ההר לחש כמה אמיתויות… אבל עדיין שומר את הסוד היקר ביותר.
קלרה אולי חיה.
איפה שהוא.
ואולי מישהו יודע זאת.
