# פנה את הדירה בשביל הבת שלי! — ציוותה עליי חמותי. לא התווכחתי איתה — פשוט הוצאתי בשקט את חפציה לחדר המדרגות.
— תארזי את הדברים שלך ותסתלקי מכאן! את שומעת אותי? הבת שלי זקוקה לדירה הזאת, לא את, שיושבת כאן כל היום ולא עושה כלום!
גלינה פטרובנה עמדה באמצע הסלון, ידיה על מותניה וסנטרה מורם. היא סקרה את החדר במבטה, כאילו כבר סידרה מחדש את כל הרהיטים בדמיונה ורק חיכתה שהדיירת הנוכחית תיעלם, כדי שתוכל לעבור לשלב הבא.
אור הסתיו החיוור חדר בקושי מבעד לחלון. הוא האיר את שערה הצבוע, שכבר הצהיב, והדגיש את הקמטים סביב פיה.
אנה הרימה באיטיות את עיניה מהספר.
היא לא ענתה.
חמותה חיכתה בדיוק לרגע הזה. היא ציפתה לסצנה. רצתה שאנה תאבד את השליטה, תתחיל לצעוק או אולי תפרוץ בבכי. כך תוכל לפנות אל בנה האהוב ולומר, בהבעה המנצחת הרגילה שלה:
— אתה רואה, ויטיה? לא אמרתי לך שהיא לא יציבה? שאי אפשר לחיות איתה?
אנה הכירה את התסריט הזה בעל פה. אחרי שלוש שנים, היא כבר הייתה מסוגלת לדקלם כמעט כל משפט מתוכו.
— את שומעת מה אני אומרת לך? — שאלה גלינה ופנתה אל בנה.
ויטיה נשען על הקיר ונראה כמו אדם שמייחל בכל לבו שהרצפה תיפער מתחת לרגליו, אך למרבה מזלו הרע מגלה שהרצפה מוצקה מדי.
— אמא, בבקשה…
— מה זאת אומרת ״אמא״? אתה גבר או לא? תגיד לאשתך לעזוב את הדירה!
אנה סגרה את הספר, קמה והלכה למטבח.
מאחוריה המשיכה גלינה למלמל על טפילים ועל אנשים שרוצים להשתלט על רכושם של אחרים. אבל המילים שלה כבר בקושי הגיעו לאוזניה.
אנה הפעילה את הקומקום, לקחה ספל והכינה לעצמה תה.
ידיה לא רעדו כלל.
לפעמים אנחנו רגועים דווקא ברגע שבו כבר קיבלנו החלטה בתוכנו. כל מה שנותר הוא לאסוף מספיק אומץ כדי לומר אותה בקול רם.
הדירה הייתה שייכת לאנה.
היא קנתה אותה ארבע שנים קודם לכן, עוד כשהייתה רווקה. הוריה עזרו לה בתשלום הראשוני, ומאותו רגע היא נשאה לבדה בתשלומי המשכנתה. היא התחייבה לשמונה שנות תשלומים, ושלוש מהן כבר חלפו בזמן שוויטיה התגורר איתה.
גלינה פטרובנה ידעה היטב את כל הפרטים האלה. היא לא הייתה יכולה לטעון אחרת. המסמכים היו ברורים לחלוטין.
אבל העובדות מעולם לא היו מכשול עבורה.
אחרי הכול, ויטיה היה הבן שלה. ויטושה הקטן שלה, קרן האור שלה, הילד המסכן שתמיד קר לו ושלטענתה אף פעם לא קיבל מספיק אוכל בבית הספר.
ויטיה כבר היה בן שלושים ושבע, אבל אמו עדיין הייתה מגיעה עם קציצות ביתיות בקופסאות פלסטיק. היא גם הייתה מסוגלת להקדיש חצי שעה להסברים על האופן שבו אנה צריכה לחתוך בצל.
כמובן, אנה תמיד עשתה הכול לא נכון.
מהמטבח שמעה אנה את ויטיה מנסה להרגיע את אמו.
— אמא, אל תתרגזי…
— אני לא מתרגזת! אני רק מסבירה איך הדברים באמת נראים!
גלינה כבר הסבירה איך הדברים נראים במשך עשרים דקות. קולה עלה וירד כמו קולה של אישה שהתרגלה להתיש אחרים עד שייכנעו, רק כדי לזכות בעצמה במעט שקט ושלווה.
— אנה! — צעקה מהסלון. — התחרשת או מה?
היה כל כך הרבה ארס באופן שבו ביטאה את שמה של אנה, בטון מתוק ומזויף, שאפילו אדם זר היה מבין שאין כאן שמץ של חיבה אמיתית.
אנה הניחה את הספל על השולחן.
בספטמבר נדמה היה שהעיר לכודה במעין מצב ביניים. הקיץ כבר הסתיים, אבל הסתיו עדיין לא תפס את מקומו במלואו. העצים נשרו מעליהם בחוסר רצון, עלה אחד בכל פעם.
בכל בוקר, כשנסעה לעבודה, נהגה אנה להתבונן בהם מבעד לחלון האוטובוס. לפעמים הרגישה שהיא דומה להם. היא עדיין התנגדה, ניסתה לשמור על הצבע הירוק, אבל משהו בתוכה כבר התחיל להשיר את עליו.
בעבודה הכול התנהל כשורה. אנה עבדה כמזכירה רפואית במרפאה פרטית. היא טיפלה בקביעת תורים, בענייני ביטוח ולעיתים גם במטופלים לא מרוצים שהגיעו לקבלה כדי להתלונן.
העימותים האלה כבר לא הפחידו אותה. אחרי שלוש שנים במחיצתה של גלינה פטרובנה, אפילו המטופלים הקשים ביותר נראו לה כמעט מקסימים.
יום אחד שאלה אותה עמיתתה סבטלנה שאלה בלי שום כוונה לפגוע בה.
— אניה, אף פעם לא חשבת להתגרש?
אנה שתקה זמן רב.
— כן, — ענתה לבסוף.
היא לא הוסיפה דבר.
סבטלנה לא לחצה עליה.
באותו ערב גלינה סוף סוף עזבה במכונית האופל הישנה שלה. היא טרקה את דלת המכונית בעוצמה כזאת, עד שמתלה המעילים שבמסדרון רעד.
ויטיה נכנס למטבח, התיישב ליד השולחן ובהה במפת השולחן במשך זמן רב.
— את צריכה להבין שאמא פשוט דואגת לנאדיה, — אמר לבסוף.
נאדיה הייתה אחותו הצעירה של ויטיה. היא הייתה בת שלושים ושתיים, עברה שני גירושים ושכרה דירה קטנה בפאתי העיר.
בעיניה של גלינה פטרובנה, נאדיה הייתה קורבן חסר ישע של נסיבות החיים. בעיני כל האחרים, היא הייתה יותר מסוג האנשים שתמיד מצליחים להתחמק מההשלכות של החלטותיהם.
— ויטיה, — אמרה אנה בשקט, — הדירה הזאת שלי.
— שלנו.
— שלי. המשכנתה רשומה על שמי. ההורים שלי שילמו את המקדמה. גם חוזה הרכישה רשום על שמי.
ויטיה עיווה את פניו, כאילו הזכירה לו משהו לא נעים ששניהם הסכימו בשתיקה לעולם לא לדבר עליו.
— אז מה? מה נעשה עכשיו? אמא צודקת. נאדיה זקוקה למקום לגור בו. היא מגדלת את הילד שלה לבד…
— אז שאמא שלך תעזור לה למצוא מקום מגורים.
— לאמא אין כסף!
— גם לי לא היה, — השיבה אנה. — אבל מצאתי פתרון. עבדתי כדי שהדברים יסתדרו.
השיחה הסתיימה שם.
ויטיה קם, הלך לחדר השינה, נשכב על הספה והרים את הטלפון שלו.
כך הוא תמיד הגיב כשהיה צריך לקחת אחריות. הוא התרחק מהמצב והתחבא במקום כלשהו שבו איש לא דרש ממנו לקבל החלטה.
אנה שטפה את הספלים, ניקתה את השולחן והביטה בשעון.
אחר כך פתחה את ארון האחסון.
במהלך שלוש השנים האחרונות השאירה גלינה פטרובנה בדירה מספיק חפצים כדי שתמיד תהיה לה סיבה לחזור מתי שרק תרצה.
הייתה שם שמיכה ישנה, שנועדה כביכול ל״לילות הקרים״, אף שהדירה הייתה תמיד חמימה ונעימה. כמה צנצנות ריבה תפסו את המדף העליון. לידן עמדה שקית מלאה בפקעות צמר, אף שגלינה לא סרגה דבר כבר עשרים שנה. היו שם גם מטרייה, זוג מגפי גומי במידה 41 וקופסה של תרופות שנשמרו כי ״אולי הן יהיו שימושיות יום אחד״.
אנה ארזה בזהירות כל פריט.
היא הכניסה את השמיכה לשקית, סידרה את צנצנות הריבה בתוך קופסה, ואחר כך ארזה את הצמר, המטרייה, המגפיים והתרופות.
לאחר מכן הוציאה את הכול אל רחבת המסדרון המשותפת בקומת הבניין.
למזלה, השכנים נסעו לבית הכפרי שלהם ולא היו אמורים לחזור עד יום ראשון. אנה הניחה את החפצים מול דלתם, חזרה לדירה ונעלה אחריה את הדלת.
היא עמדה ללא תנועה במבואת הכניסה.
שקט.
הטלפון של ויטיה נשמע חרישית מעבר לקיר. אי שם למטה נטרקה דלת הכניסה של הבניין. בחוץ המשיך הסתיו במלאכתו החרישית: העלים נשרו, הדמדומים התפשטו וריח האספלט הרטוב עמד באוויר.
אנה חשבה שזה רק ההתחלה.
ולמרבה הפלא, המחשבה הזאת גרמה לה להרגיש מעט קלילה יותר.
למחרת בבוקר התקשרה גלינה פטרובנה בשמונה בדיוק, בשעה שאנה יצאה מהמקלחת.
ויטיה ענה לפני שאנה הספיקה להגיע לטלפון. הוא נכנס לחדר השינה וסגר אחריו את הדלת.
רק קטעים בודדים מהשיחה הגיעו לאוזניה.
— אמא, חכי רגע…
— כבר אמרתי לך…
— היא לא עשתה את זה בכוונה…
לא עשתה את זה בכוונה.
אנה כרכה מגבת סביב שערה והלכה למטבח.
היא תמיד זו שהכינה את ארוחת הבוקר. ויטיה טען שאינו מסוגל לאכול שום דבר בבוקר, אבל אחר כך היה מתפלא מדוע כואב לו הראש בצהריים.
ביצים מטוגנות, לחם, עגבנייה. שום דבר מסובך, שום דבר מוגזם.
בחוץ השמיים היו אפורים, וטיפת מים בודדת זחלה באיטיות על שמשת החלון. למעשה, אפילו לא ממש ירד גשם. העיר הייתה עטופה רק באותו מזג אוויר לח של ספטמבר, שגרם לכל דבר להיראות מעט עצוב יותר.
ויטיה נכנס למטבח כשהטלפון בידו ואשמה מרוחה על פניו.
— אמא פגועה.
— תיארתי לעצמי.
— אניה, למה הוצאת את הדברים שלה?
אנה הניחה לפניו צלחת.
— תאכל.
— אני מדבר ברצינות!
— גם אני, — השיבה. — אמא שלך ביקשה ממני לפנות את הדירה. התחלתי מהחפצים שלה. זה נשמע לי הגיוני לחלוטין.
ויטיה פתח את פיו, אבל סגר אותו שוב. הוא השפיל את מבטו אל הביצים.
— זה לא מצחיק.
— אני לא צוחקת, — אישרה אנה.
באותו בוקר היא הלכה לעבודה ברגל. נדרשו לה כעשרים דקות לחצות את הפארק, ששביליו כבר היו מכוסים בעלים הראשונים שנשרו.
העלים היו רטובים, כהים ונדבקו לסוליות נעליה.
בזמן שהלכה, הבחינה אנה שלראשונה מזה זמן רב היא אינה חושבת לא על ויטיה ולא על גלינה פטרובנה.
היא חשבה על הפארק.
במשך שלוש שנים חלפה שם בכל בוקר באוטובוס. תמיד מיהרה, עיניה היו נעוצות בטלפון ומחשבותיה כבר היו בעבודה.
ועכשיו, פתאום, היא שמה לב לעצים.
הם התנשאו לגובה, שלווים ואדישים לחלוטין לדרמות המשפחתיות של אנשים אחרים.
במרפאה השליכה סבטלנה לעברה מבט קצר ומבין, אבל לא שאלה דבר.
אנה הודתה לה בלבה על כך.
היא לא רצתה לדבר. היא רצתה לעבוד. לענות לטלפונים, לסדר תיקים רפואיים ולפתור בעיות שהשאלות והתשובות עליהן ברורות ומוגדרות.
בזמן ארוחת הצהריים התקשרה נאדיה במפתיע.
עד אז נאדיה מעולם לא פנתה אליה ישירות. במפגשים המשפחתיים המעטים שבהם השתתפו יחד, הן החליפו כמה ברכות מנומסות, ולא יותר.
לנאדיה היה קול נמוך, מעט צרוד, והיא דיברה כאילו כל משפט שלה הוא הודעה חשובה המחייבת את מלוא תשומת הלב של המאזין.
— אנה, אנחנו צריכות לדבר.
— אני מקשיבה.
— לא בטלפון. בואי ניפגש.
אנה השתהתה לרגע.
להפתעתה, היא לא הרגישה דאגה ולא עצבנות.
היא הרגישה סקרנות.
— בסדר. אחרי שש? את מכירה את בית הקפה ברחוב ברגובאיה?
נאדיה הכירה אותו.
הן התיישבו ליד שולחן סמוך לחלון. בחוץ נדלקו פנסי הרחוב בזה אחר זה, והאנשים האיצו את צעדיהם בדרכם הביתה, צווארוני המעילים מורמים נגד הקור.
נאדיה הגיעה לפני אנה. גם זה היה בלתי צפוי, משום שהיא תמיד נהגה לאחר.
הפעם ישבה בגב זקוף, ידיה מונחות על השולחן, בלי לחבק את התיק שלה אל גופה.
משהו השתנה.
היא לא נראתה מתוחה או מתגוננת, כפי שאנה ציפתה. היא נראתה יותר כמו מישהי שנשאה על כתפיה משא כבד זמן רב מדי והחליטה סוף סוף להניח אותו על הקרקע.
— אמא לא סיפרה לך את האמת, — פתחה נאדיה בלי הקדמות.
אנה הרימה את הספל.
— אני כבר רגילה לזה, — השיבה.
נאדיה חייכה קלות, אבל החיוך נעלם במהרה.
— מעולם לא ביקשתי את הדירה שלך. אפילו לא פעם אחת. הרעיון היה של אמא. היא חשבה שאסכים, שאת תעזבי את הדירה, שוויטיה יישאר לבד, ושאחר כך היא תוכל לחזור ולשלוט בכל דבר.
אנה הקשיבה בלי להפריע.
— אני שוכרת דירה, — המשיכה נאדיה. — כן, היא קטנה. כן, היא נמצאת בפאתי העיר. אבל היא שלי במובן זה שאני משלמת את שכר הדירה ומחליטה איך אני רוצה לחיות בה. לקח לי שלוש שנים לארגן מחדש את חיי אחרי הגירושים השניים שלי. אני לא זקוקה לבית של מישהו אחר.
אנה התבוננה בפניה.
באותו רגע חלפה מחוץ לחלון אישה עם כלב תחש זעיר, לבוש במעיל גשם צהוב ומגוחך לחלוטין.
במשך כמה שניות אף אחת מהן לא אמרה דבר.
— למה את מספרת לי את כל זה? — שאלה אנה לבסוף.
נאדיה הביטה היישר בעיניה.
— כי אמא עומדת להפריד בינך לבין ויטיה. זה התחום שבו היא מצטיינת. היא כבר הצליחה לגרום לי להתגרש פעמיים. אני לא אעמיד פנים שהנישואים שלך מאושרים. אני אוהבת את ויטיה כי הוא אחי, אבל את יודעת בדיוק כמוני שהוא גבר חלש. אני רק רוצה שאם הנישואים שלך יסתיימו, זה יהיה מפני שאת החלטת כך. לא מפני שאמא כתבה את התסריט.
אנה הניחה באיטיות את הספל על השולחן.
במשך שלוש שנים היא לא הצליחה להיזכר בשיחה אחת כנה באמת.
לא עם ויטיה. לא עם גלינה פטרובנה. אפילו לא עם הדודות, שבמפגשים המשפחתיים תמיד נדמה היה להן שהן יודעות בדיוק כיצד אחרים צריכים לחיות.
ועכשיו נאדיה, אישה שכמעט לא הכירה, ישבה מולה ואמרה בקול את מה שאיש אחר לא העז להודות בו.
— אמא שלך יודעת שאנחנו נפגשות? — שאלה אנה.
— לא. והיא גם לא תדע. יש לי איתה כמה עניינים לא פתורים.
נאדיה הוציאה את הארנק מהתיק.
— אני אשלם על הקפה. לא מפני שפתאום הפכנו לחברות. אני זו שהזמנתי אותך.
אנה הנהנה.
הן יצאו מבית הקפה בלי לדבר הרבה. הן לא התחבקו, לא הבטיחו הבטחות חגיגיות ולא העמידו פנים שתמיד היו קרובות.
הן פשוט הלכו כל אחת לדרכה.
בדרכה לתחנת האוטובוס חשבה אנה עד כמה החיים יכולים להיות מוזרים. לפעמים דווקא האדם שהכי פחות בטחנו בו הוא זה שמספר לנו את האמת.
לא בהכרח מפני שהוא טוב לב במיוחד.
לפעמים הוא פשוט עייף מהשקרים.
בבית צפה ויטיה בטלוויזיה. הוא לא שאל היכן הייתה אנה.
היא חלצה את נעליה, נכנסה לחדר השינה והתיישבה על קצה המיטה.
משפט אחד שנאדיה אמרה המשיך להדהד בראשה:
״אם זה יסתיים, שההחלטה תהיה שלך.״
אנה עדיין לא ידעה בדיוק מה תעשה.
אבל משהו בתוכה התחיל להתחבר, לאט ובביטחון, כמו פאזל שבו סוף סוף נמצאה החתיכה החסרה באחת הפינות.
למחרת בבוקר היא התעוררה לפני שהשעון המעורר צלצל.
ויטיה ישן לצדה על גבו, פיו מעט פתוח. הוא נראה שלו לחלוטין, כאילו שום דבר בעולם אינו מסוגל לקרות שיאלץ אותו לקחת אחריות.
אנה התבוננה בו במשך כמה שניות.
היא לא הרגישה כעס ולא רוך.
היא פשוט הסתכלה עליו כפי שמסתכלים על דבר שכבר מזמן יודעים שצריך לטפל בו, אבל ממשיכים לדחות.
היא התלבשה, הלכה למטבח, הכינה קפה ופתחה את המחשב הנייד.
היא לא נכנסה לרשתות החברתיות ולא לאתרי חדשות.
במקום זאת, היא ביקרה באתרי ייעוץ משפטי.
היא עברה באופן שיטתי על עמוד אחר עמוד. קראה על חלוקת רכוש, על נכסים שנרכשו באמצעות משכנתה, על רכוש פרטי ועל נכסים שנצברו במהלך הנישואים.
השפה המשפטית הייתה יבשה ומדויקת. בדיוק מה שהיא הייתה צריכה.
בלי רגשות. בלי הבטחות. בלי אדם נוסף שמנסה להסביר לה מדוע עליה להתאזר בעוד קצת סבלנות.
רק עובדות.
והפעם, העובדות היו לצדה.
בשבת הופיעה גלינה פטרובנה ללא הודעה מוקדמת.
היא פשוט צלצלה בפעמון הדלת.
ויטיה מיהר לפתוח לה, בהבעה של אדם שגם ציפה לביקור הזה וגם פחד ממנו.
אנה נשארה בכורסה, ספר בידה.
היא לא קמה.
גלינה נכנסה לסלון וסקרה את הסביבה. עיניה עברו על הרהיטים, המדפים והחלונות, כאילו בדקה את חייו של אדם אחר.
אחר כך פנתה אל אנה.
— איפה הדברים שלי?
— במסדרון, — השיבה אנה. — בדיוק כפי שאמרתי.
— בדיוק כפי שאמרת? — חזרה גלינה, כאילו המילים האלה היו עלבון בלתי נסבל. — ויטיה, אתה שומע מה אשתך אומרת?
ויטיה עמד בכניסה, ידיו בכיסים וכתפיו שמוטות.
הוא נראה כמו אדם שמעל לכל דבר אחר היה רוצה להיות בעיר אחרת.
— אמא, בבקשה, אל תתחילי שוב…
— לא להתחיל מה?! — צעקה גלינה. — אני באה לבקר את הבן שלי, והאישה שלו זורקת את הדברים שלי החוצה!
— לא זרקתי שום דבר החוצה, — תיקנה אותה אנה. — ארזתי הכול בזהירות. והדירה הזאת אינה שייכת לבן שלך.
פניה של גלינה התקשחו.
— תשתקי! מי את חושבת שאת? הדירה הזאת שייכת לוויטיה!
אנה סגרה את הספר והביטה בחמותה.
— לא. הדירה שייכת לי. אם את רוצה, את יכולה לעיין במסמכים. הם נמצאים במגירה הראשונה של שולחן הכתיבה.
השתררה דממה עמוקה כל כך, שאנה הצליחה לשמוע בבירור את המכוניות החולפות ברחוב.
ויטיה בהה ברצפה.
גלינה פטרובנה נשארה שם עוד שעה שלמה.
היא צעדה הלוך ושוב בדירה, הרימה את קולה, חזרה על עצמה והמטירה האשמות על אנה.
היא טענה שאנה גנבה ממנה את בנה.
אמרה שאנשים ישרים אינם מתנהגים כך.
דיברה על נאדיה המסכנה, שלכאורה אין לה מקום לגור בו.
הסבירה שהקריבה את כל חייה למען ילדיה, וזו התודה שהיא מקבלת.
אנה הקשיבה.
היא כבר לא העמידה פנים שהיא קוראת, משום שהדבר רק היה מתגרה בגלינה ללא צורך. אבל היא גם לא השיבה.
היא פשוט המתינה עד שגלינה תכלה את כל מילותיה.
בינתיים שתה ויטיה תה במטבח ומדי פעם קרא בקול:
— אמא, די כבר…
אבל הוא אמר זאת באותו הטון שבו ילד מבקש מאמו לאלץ אותו לקום רק בעוד חמש דקות.
לא היה בקולו שום תקיפות. שום רצון אמיתי לשנות דבר.
רק הרגל מושרש.
כשגלינה סוף סוף עזבה וטרקה את הדלת בעוצמה שהרעידה את הקירות, יצא ויטיה מהמטבח בהבעה אשמה.
— היית יכולה לדבר איתה בצורה נורמלית.
אנה הרימה אליו את עיניה.
— ויטיה, אני רוצה להתגרש.
המילים יצאו מפיה באופן בלתי צפוי.
היא לא הכינה אותן מראש, לא התאמנה מול המראה ולא חיכתה לרגע המושלם.
ובכל זאת, נדמה היה שהן נמצאות שם כבר זמן רב, ורק חיכו שתאסוף מספיק אומץ כדי לבטא אותן.
ויטיה קפא במקומו. הספל שבידו נטה מעט הצדה.
— מה אמרת?
— אני רוצה להתגרש, — חזרה אנה באותה שלווה. — קבעתי פגישה עם עורכת דין לשבוע הבא. אתה יכול לשכור עורך דין משלך.
ויטיה הביט בה בבלבול מוחלט.
— את… רצינית?
— בהחלט.
— בגלל אמא שלי?
אנה שתקה במשך כמה שניות.
— לא. בגללנו. אמא שלך רק מנעה ממני להמשיך לעצום עיניים מול דברים שהייתי צריכה להבין מזמן.
הימים הבאים היו מוזרים.
ויטיה לא עזב את הדירה, אבל גם לא התקרב לאנה. הוא הסתובב בה כאילו לפתע מצא את עצמו בביתם של זרים, וחשש ללא הרף לעשות משהו לא נכון.
לפעמים הבחינה אנה שהוא מסתכל עליה.
הוא נראה אבוד, כמעט מתחנן.
והיא הבינה שאולי, לראשונה מזה זמן רב, היא באמת רואה אותו.
לא כבעלה.
וגם לא כזר.
אלא פשוט כגבר חלש, תלותי מדי באמו, ששכח להתבגר במהלך חייו.
הוא לא היה אדם רע.
הוא פשוט לא היה הגבר שאנה רצתה לבלות איתו את שארית חייה.
ביום רביעי התקשרה גלינה שוב. ויטיה לקח את הטלפון למרפסת ושוחח איתה זמן רב בקול נמוך.
אנה לא ניסתה להקשיב.
היא הייתה עסוקה בסידור כוננית הספרים ובהפרדת הספרים שלה מאלה של ויטיה.
לא מתוך כעס.
היא פשוט התחילה להפריד בין הדברים שהתערבבו במהלך שלוש שנות החיים המשותפים שלהם.
ביום חמישי התקשרה נאדיה.
— שמעתי על החדשות, — אמרה בלי הקדמות.
— מאמא שלך?
— מוויטיה. הוא התקשר אליה כדי להתלונן.
נאדיה השתתקה לרגע.
— את בסדר?
אנה חשבה לרגע.
— כן. למרבה ההפתעה, אני בסדר.
— אין בזה שום דבר מפתיע, — השיבה נאדיה. — זה רק אומר שסוף סוף את יכולה לנשום.
הן שתקו במשך כמה רגעים.
אבל הפעם השתיקה לא הייתה מביכה. להפך, נדמה היה שמשהו עדין סוף סוף מצא את מקומו ביניהן.
— אם תצטרכי עורכת דין טובה, אני יכולה להמליץ לך על מישהי, — הוסיפה נאדיה. — היא מקצועית ולא מבזבזת זמן על דיבורים מיותרים.
— תודה.
הפגישה התקיימה ביום שישי, במשרד עורכי דין קטן שנמצא במרחק של שלוש דקות הליכה מהמרפאה.
עורכת הדין הייתה אישה כבת ארבעים וחמש, בעלת עיניים עייפות אך ערניות. היא בחנה את המסמכים של אנה, שאלה כמה שאלות ענייניות והסבירה את מה שאנה כבר חשדה בו, אך הייתה צריכה לשמוע מאשת מקצוע בלתי תלויה.
בהתבסס על המסמכים שהציגה אנה, שום דבר לא הצביע על כך שתצטרך לוותר על הבעלות בדירה. ההערכה המשפטית הסופית הייתה תלויה, כמובן, בחוק החל ובבדיקה מלאה של המקרה, אך הרושם הראשוני היה מרגיע.
אנה יצאה מהמשרד ועצרה לרגע על המדרכה.
ספטמבר עמד להסתיים.
העצים סוף סוף לבשו את גוני הזהב היפים שלהם. עצי התרזה לאורך הרחוב זהרו באור הסתיו, כאילו ביקשו להציג את מלוא יופיים בפעם האחרונה לפני שישירו את עליהם.
היה משהו כמעט חצוף באופטימיות של המראה הזה.
אנה הרימה את פניה ועצמה את עיניה לרגע.
מאחוריה נמצאו הדירה, כוננית הספרים שהחלה לסדר, מבטו האשם של ויטיה והתסריט שגלינה פטרובנה ניסתה לכפות עליה בקפידה.
לפניה עדיין לא היה דבר מוחשי.
רק מרחב.
שקט.
וחיים שסוף סוף יכלו לחזור להיות שלה.
היא הוציאה את הטלפון ושלחה לנאדיה הודעה:
״תודה על ההמלצה על עורכת הדין. הכול בסדר.״
נאדיה השיבה כמעט מיד באימוג’י פשוט של פרצוף מחייך.
בלי הודעה ארוכה.
בלי הצהרה גדולה.
זה הספיק.
אנה הכניסה את הטלפון לתיקה והמשיכה בדרכה לעבודה.
צעדיה היו קלים. אפילו היא הופתעה מכך.
העלים רשרשו מתחת לנעליה, השמיים נפרשו גבוהים ובהירים מעל העיר, והסתיו, שהתחיל בוויכוח בסלון שלה, עמד להסתיים בצורה שונה לחלוטין.
בדרך שהיא עצמה בחרה.
הגירושים הושלמו בנובמבר.
הכול התנהל בשקט, ללא ויכוחים מיותרים וללא הליך משפטי ממושך. לבסוף חתם ויטיה על המסמכים הדרושים בלי לנסות להתנגד להחלטה.
לדבריה של נאדיה, גלינה פטרובנה הסתגרה בחדרה במשך שבוע שלם. היא קיבלה את הבשורה כאילו היו אלה הנישואים שלה עצמה שהסתיימו, ולא נישואיו של בנה.
אנה שמעה על כך מנאדיה.
מאז החלו שתי הנשים להיפגש מדי פעם. הן שתו קפה יחד ולפעמים גם אכלו ארוחת צהריים.
לא הייתה שום התפייסות גדולה, שום הבטחות חגיגיות ושום ניסיון לשכתב את העבר.
הן פשוט הפכו לשתי נשים שגילו, בניגוד לכל הציפיות, שיש להן על מה לדבר.
בלי ויטיה, הדירה השתנתה.
לא בהכרח לטובה או לרעה.
היא פשוט הייתה שקטה יותר.
אנה שינתה את מיקום הרהיטים. לא מפני שהסלון נראה יפה יותר כך, אלא מפני שזה מה שהיא רצתה לעשות.
היא הורידה מהמדף את הספל של ויטיה. היה כתוב עליו: ״הבעל הטוב ביותר בעולם״. כמובן, המתנה הייתה מגלינה פטרובנה.
במקום הספל הניחה אנה עציץ קטן ובו גרניום.
הצמח השתרש כמעט מיד.
הוא לא הציב דרישות מוגזמות, לא נזקק לטיפול מיוחד ולא ניסה להחליט כיצד אנה צריכה לרהט את הדירה שלה.
לפעמים חייכה אנה כשהביטה בו.
בעבודה שום דבר לא השתנה. אותם תיקים רפואיים, אותם מסמכי ביטוח ואותם אנשים לא מרוצים ליד דלפק הקבלה.
יום אחד שאלה אותה סבטלנה שוב את אותה שאלה, וגם הפעם בלי שום כוונה נסתרת:
— אז איך את מרגישה עכשיו?
אנה הרהרה לרגע.
— טוב, — השיבה. — אפילו טוב מאוד, למרבה ההפתעה.
סבטלנה הנהנה, כאילו ציפתה לתשובה הזאת.
גלינה פטרובנה התקשרה בפעם האחרונה בדצמבר.
זה היה מאוחר בלילה.
אנה ראתה את שמה של חמותה לשעבר מופיע על המסך והניחה לטלפון לצלצל עד שהפסיק.
היא לא חזרה אליה.
לא מתוך נקמה. וגם לא מפני ששנאה את גלינה.
היא פשוט כבר לא הרגישה מחויבת לענות לכל שיחת טלפון, לספוג כל עלבון או לנסות להרגיע כל משבר משפחתי חדש.
היה משהו סופי במחווה הקטנה הזאת.
לא כעס.
אלא גבול.
לפי מה שאנה שמעה, ויטיה חזר להתגורר אצל אמו.
זה לא הפתיע אותה.
ערב אחד עמדה ליד החלון, החזיקה ספל תה והתבוננה באורות העיר. בגגות, בחלונות המוארים ובשברים הקטנים והשקטים של חייהם של אנשים זרים.
היא חשבה על שלוש השנים שבילתה בהמתנה.
המתינה שהדברים ישתפרו.
המתינה שוויטיה ישתנה.
המתינה שגלינה פטרובנה סוף סוף תירגע.
המתינה שהוויכוח הבא יהיה האחרון.
המתינה להתעורר בוקר אחד ולגלות שהכול הסתדר מעצמו.
אבל שום דבר לא הסתדר כך.
הבעיות מעולם לא נעלמו. הן חזרו שוב ושוב, התחפשו למילים אחרות והוצדקו באמצעות תירוצים חדשים, אבל תמיד הובילו לאותה תוצאה.
אנה סוף סוף הבינה שלפעמים הדבר הקשה ביותר אינו לראות משהו מגיע לסיומו.
הדבר הקשה ביותר הוא להודות שהוא הסתיים מזמן, ושאנחנו עצמנו פחדנו מדי להבחין בכך.
עכשיו היא כבר לא הייתה צריכה לחכות.
היא כבר לא הייתה צריכה להוכיח שהיא אישה טובה, כלה סבלנית או אדם שמסוגל להבין ולסלוח על כל דבר, בלי יוצא מן הכלל.
היא כבר לא הייתה צריכה לבקש רשות כדי להרגיש בבית בדירה שלה.
בחוץ העיר המשיכה לחיות. מאחורי חלונות אחרים אנשים אכלו ארוחת ערב, התווכחו, צחקו, תכננו תוכניות ואולי חיכו למשהו, בדיוק כפי שהיא עצמה נהגה לעשות פעם.
אנה לגמה מהתה.
הדירה הייתה שקטה.
לגרניום צמח עלה חדש.
ולראשונה מזה זמן רב, אנה כבר לא שאלה את עצמה מה יקרה לה למחרת.
היא חשבה על מה שהיא עצמה רוצה לעשות.
כי המחר כבר לא היה שייך לתוכניותיה של גלינה פטרובנה, לתירוציו של ויטיה או לציפיותיו של אדם אחר כלשהו.
הוא היה שייך לה.
והפעם, איש לא היה צריך לתת לה רשות לחיות את חייה שלה.
אנה פשוט החליטה להתחיל.
