„אם את כבר לא חלק מהמשפחה שלנו, תחזירי את העגילים!” דרשה גיסתי. החזרתי לה אותם, אבל לא העליתי בדעתי שהיא בעצם לא באה רק בגללם…
ריטה התקשרה אליי ביום רביעי, בדיוק כשניסיתי להשתלט על הנהלת החשבונות של חמישה חנויות חלפים לרכב השייכות לאיש עסקים אחד. תעודות המשלוח היו מפוזרות בשלוש תיקיות שונות, כמה מהן מצאתי בתא הכפפות של המכונית שלו, ואחת הוא שלח לי מצולמת על מפית. מיותר לציין שבאותו יום כבר לא נשארה לי טיפת סבלנות.
— נדיה, זאת מרגריטה — הציגה את עצמה ריטה, כרגיל, כאילו שמורים אצלי בטלפון לפחות עשרים אנשי קשר בשם מרגריטה.
— שלום, ריטה. מה קרה?
— מכיוון שאת כבר לא שייכת למשפחה שלנו, אני רוצה שתחזירי לי את העגילים של סבתא.
הנחתי את העט מידי.
— אילו עגילים?
— אל תעמידי פנים שאת לא מבינה! של אמא. אלה עם אבני האודם. סבתא נתנה אותם לאמא, והיא רצתה שהם יישארו במשפחה. את כבר לא אחת מאיתנו, אז הגיע הזמן שתחזירי אותם.
כמעט פרצתי בצחוק. לא מפני שהיא אמרה משהו מצחיק, אלא מפני שנזכרתי איך העגילים האלה הגיעו אליי מלכתחילה.
חמש שנים קודם לכן, אחרי ההלוויה, ריטה עצמה תחבה לידי את שקיק הקטיפה הקטן.
״תשמרי אותם אצלך, נדיה! אצלך לפחות הם יהיו בטוחים. קירה מאבדת כל דבר.״
מאז נחו העגילים במגירה של שידת המגירות שלי. מעולם לא ענדתי אותם, ואף אחד אחר לא ביקש לשאול אותם.
יכולתי להזכיר לריטה את כל זה, אבל העדפתי לומר רק:
— בסדר. תבואי לקחת אותם, ואתן לך אותם.
בצד השני של הקו השתררה שתיקה.
— זה הכול? — שאלה לבסוף. — את לא מתכוונת לריב איתי? לא תתחילי למנות את כל הדברים שעשית למעננו?
— ריטה, אני עובדת עכשיו. מתאים לך להגיע בשבת בצהריים?
— כן. נבוא עם פאשה. וכבר כשנהיה שם, נדבר גם על סבתא.
העט נעצר בידי.
— על איזו סבתא?
— נדיה, אל תתחילי עם זה!
היא ניתקה.
בסיפור שלנו הייתה רק סבתא אחת, והיא ישבה בדיוק בחדר הסמוך, בכורסה האהובה עליה, כשמשקפיה מורמים אל מצחה.
סבתא קלאבה הייתה בת שמונים ושמונה, והייתה לה יכולת משונה. היא בקושי שמעה את הטלוויזיה, ולכן ביקשה ממני ללא הרף להגביר את הקול. אבל אם שוחחתי עם מישהו בחדר הסמוך, לא הייתה מחמיצה אף מילה. היא גם זכרה את גוני הקול ואת ההדגשים של אנשים כפי שאחרים זוכרים רשימת קניות.
כשנכנסתי לחדרה, היא דיברה עוד לפני שהספקתי להביט בה.
— מרגריטקה התקשרה. היא באה לקחת את העגילים.
— את אלה של ראיסה, עם אבני האודם. זה בסדר מבחינתך, סבתא קלאבה?
— למה שלא יהיה בסדר? אם היא מבקשת אותם, תני לה! אפילו לראיסה הם היו כבדים, והיו לה תנוכי אוזניים דקים. גם למרגריטקה יש כאלה. סביר להניח שגם היא לא תענוד אותם. היא פשוט תכניס אותם למגירה, ומדי פעם תוציא אותם כדי לספור אותם.
היא הורידה את משקפיה מעט על אפה והביטה בי במבט שרק היא ידעה להעניק.
— אבל תזכרי דבר אחד, נדיוּשקה! מרגריטקה אף פעם לא באה בשביל דבר אחד בלבד. היא תמיד באה בשביל שני דברים.
— ומה הדבר השני?
— בשבת כבר תראי.
היא חזרה לצפות בסדרה שלה והגבירה את עוצמת הקול.
באותו רגע עדיין לא ידעתי עד כמה היא צודקת.
כדי להבין למה סבתא קלאבה גרה אצלי, צריך לחזור חמש שנים לאחור.
ראיסה, אמו של סטאס, מתה במפתיע בלילה אחד של חודש פברואר. סבתא קלאבה התגוררה בקומה החמישית של בניין ישן ללא מעלית, בדירת חדר קטנה. זמן קצר אחרי ההלוויה התברר שהיא כבר אינה מסוגלת לטפל בעצמה לבדה.
היא עוד הצליחה לרדת במדרגות בקושי, אם עצרה פעמיים או שלוש כדי לנוח, אבל לעלות בחזרה כבר לא יכלה.
התכנסנו כמשפחה כדי להחליט מה לעשות איתה. נפגשנו בדירה של ריטה, כי הסלון שלהם היה גדול יותר, ובנוסף היה להם ספה לבנה כשלג שריטה הייתה גאה בה במיוחד.
— יש לי חנות — היא פתחה מיד. — כבר שבועיים לא היה לי אפילו יום חופש אחד. פאשה עובד במשמרות של שתים־עשרה שעות. קירה בכיתה י״א, והבחינות שלה מתקרבות. סטאס כל הזמן בדרכים. לכל אחד יש את הצרות שלו, נדיה.
— גם אני צריכה לעבוד — עניתי.
— אבל את עובדת מהבית! — השיבה מיד. — לך קל יותר.
גם סטאס הצטרף לשיחה.
— נדיוּש, מה כבר כל כך קשה בזה? את צריכה לקחת אותה אלייך רק לזמן קצר.
ה״זמן הקצר״ הזה נמשך בסופו של דבר חמש שנים.
בינתיים ישבה סבתא קלאבה במסדרון על שרפרף קטן. איש לא הזמין אותה לשבת על הספה הלבנה והיפה. היא שמעה כל מילה, אבל לא התערבה. רק כשהאחרים סוף־סוף השתתקו, הרימה את ראשה.
— אעבור לגור אצל נדיה, אם גם היא מסכימה. אבל תביאו לי את הכורסה שלי! הספה שלכם היא כמו שק ממולא בנוצות. ממנה כבר לעולם לא אצליח לקום.
בסופו של דבר, הכורסה הישנה נשארה בקומה החמישית. לאיש לא היה כוח להוריד אותה במדרגות, והדירה ננעלה כפי שהייתה. סבתא קלאבה לא הסכימה להשכיר אותה לזרים והמשיכה לשלם את חשבונות החשמל והמים.
אני, לעומת זאת, הזמנתי לה כורסה חדשה, עם מושב גבוה ומשענות יד חזקות, כדי שתוכל להיעזר בהן ולקום בקלות רבה יותר.
היא עלתה שלושה־עשר אלף ותשע מאות רובל. המשלוח היה בחינם, כי הוספתי לסל הקניות גם שטיח.
אני מנהלת חשבונות. אם אני כבר מוציאה כסף, לפחות שהמספרים יסתדרו.
זמן קצר אחרי שסבתא קלאבה עברה אליי, התברר שהחיים המשותפים שלנו לא יהיו משעממים כלל.
במשך שלושים וארבע שנים היא עבדה מאחורי הדלפק של חנות לכלי בית ברחוב קולצובסקאיה. גם בשנות הפנסיה שלה היא המשיכה לבחון כל דבר כאילו הלקוחות עדיין עומדים מולה.
— את המחבת הזאת מכרנו בארבעה רובל ועשרים קופיקות — אמרה פעם, כשהקישה בציפורן על מחבת הברזל היצוק שלי. — אפשר היה להוריש אותה לנכדים. ומה זה הדבר הזה?
— מחבת חדשה, סבתא קלאבה.
— אני רואה שהיא חדשה. שילמת עליה אלף ומאה רובל? היא נוצצת כמו קישוט לעץ חג המולד, אבל כשתנסי לטגן בה משהו, היא בטח תיעלב.
את הפנסיה שלה הביאה עד הבית הדוורית, דודה סורה. סבתא קלאבה תמיד ספרה את הכסף פעמיים בנוכחותה, ודודה סורה המתינה בסבלנות.
מדי חודש היא נתנה לי עשרת אלפים רובל לקניית מצרכים.
בהתחלה התנגדתי, אבל יום אחד היא הביטה בי ברצינות כזאת, שלא העזתי להתווכח איתה שוב.
— אני לא איזו נתמכת סעד. אני דיירת בשכירות. ודיירים משלמים.
את השאר שמרה לעצמה. מעולם לא שאלתי למה היא חוסכת. מי שבילה שלושים וארבע שנים בספירת הכסף הקטן של אחרים, בוודאי לא זקוק לעזרה בניהול החסכונות שלו.
סטאס עזב אותי שנה לפני שריטה התקשרה בנוגע לעגילים.
הכול התחיל ביוני. במשך ימים הוא הסתובב בבית כאילו הכול נעשה פתאום צר מדי עבורו: החדר, המטבח, הנישואים שלנו, ואולי אפילו אני.
ואז, ערב אחד, הוא הודיע שהוא רוצה לחיות קצת באופן עצמאי.
שבוע לאחר מכן גיליתי שהעצמאות הזאת כוללת אישה מסוימת מאוד: אוקסנה, עמיתה שלו לעבודה.
אחרי עשרים וארבע שנות נישואים לא עשיתי סצנה. פשוט ישבתי על קצה המיטה וחשבתי כמה מוזר שבסופו של דבר, אחרי חיים שלמים שחולקים עם אדם אחר, נשארים עם מזוודה אחת של חפצים.
הגירושים שלנו הוסדרו במשרד הרישום, מכיוון שלא היו לנו ילדים קטינים. גם חלוקת הרכוש לא נמשכה זמן רב. המכונית והחסכונות עברו לסטאס, והדירה נשארה שלי.
יוליה מיכאילובנה, עורכת הדין שלי, הסבירה לי בקולה הרגוע, העייף מעט:
— הסכם חלוקת הרכוש אושר בידי נוטריון. מבחינה משפטית, הכול מסודר.
סטאס התקשר בנוגע לסבתא שבוע לאחר שלקח את הארגז האחרון שלו.
— נדיה, שסבתא קלאבה תישאר אצלך בינתיים! אני גר בדירה שכורה, ויש שם רק ספה אחת.
— וכמה זמן יימשך ה״בינתיים״ הזה?
— עד שאסדר את העניינים שלי.
— אילו עניינים?
— נדיה, בבקשה, אל תתחילי! אני עובד.
זה היה כל מה שהיה לו לומר.
ואכן, הסתדרתי.
הוא עבד, אני עבדתי, וסבתא קלאבה ישבה בכורסה שלה ומדי פעם העירה שאנשים בימינו כבר לא יודעים לייצר אפילו מחבת ראויה לשמה.
כשריטה התקשרה אליי ביום רביעי, ביקרתי באותו ערב אצל יוליה מיכאילובנה.
— העגילים אינם חלק מהרכוש שלך — הסבירה. — הם נשארו אחרי מות חמותך, והיורשים היו בעלך לשעבר ואחותו. אם את רוצה להחזיר אותם, את יכולה. אם לא, איש אינו יכול לחייב אותך.
— ומה בנוגע לסבתא קלאבה? ריטה אמרה שאנחנו צריכים לדבר גם עליה.
פניה של עורכת הדין נעשו רציניות יותר.
— במקרה כזה, תזכרי היטב את מה שאני עומדת לומר לך! אם סבתא קלאבה צלולה בדעתה והיא אדם מבוגר המסוגל להחליט בעצמו, היא זו שמחליטה היכן היא רוצה לגור. לא הנכד שלה ולא אחותו יכולים לקחת אותה בניגוד לרצונה.
— ואם היא עצמה תרצה לעבור?
— אז, כמובן, יש לה זכות לעשות זאת. אבל קודם צריך לשאול אותה. אסור להחליט במקומה.
בדרך הביתה התקשרתי לסטאס.
— ריטה תגיע בשבת לקחת את העגילים. אני אתן לה אותם.
— בסדר — הוא השיב באדישות. — שתיקח אותם! מה אני צריך אותם בכלל?
— ומה בנוגע לסבתא קלאבה?
— נדיה, אני עובד.
הוא ניתק.
עוד באותו ערב דפקתי על דלתה של השכנה שלי, גלינה. גרנו זו לצד זו במשך אחת־עשרה שנים, וגלינה הייתה ידועה בכך שמעולם לא עטפה את דעתה בנייר מתנה.
היא הקשיבה לי עד הסוף ואז שילבה את זרועותיה.
— תני להם את העגילים! שייהנו מאבני האודם שלהם. אבל את סבתא אל תמסרי להם אם היא לא רוצה ללכת! היא כבר התרגלה אלייך, נדיה. בגיל הזה, בית הוא לא ארבעה קירות. בית הוא לדעת מי יבוא אלייך בלילה אם תצמאי.
לא עניתי מיד, מפני שידעתי היטב שהיא צודקת.
בשבת הגיעה ריטה עם פאשה בדיוק בשתים־עשרה בצהריים.
בעלה גרר אחריו מזוודה גדולה ומשובצת, עם גלגלים. הוא הרים אותה מעל הסף בזהירות, כאילו חשש שעצם נוכחותה תיחשב לפגיעה בכבודי.
— שלום, נדיה! — בירכה אותי ריטה.
— שלום. הנה, בבקשה.
מסרתי לה את שקיק הקטיפה.
ריטה שפכה את העגילים לתוך כף ידה, פנתה אל החלון ובחנה אותם באור. היא הסתכלה באבני האודם כאילו חשדה שמישהו החליף אותן בזכוכית בחמש השנים האחרונות.
— שניהם כאן?
— שניהם.
— תודה שלא היינו צריכות לריב — אמרה והכניסה אותם בזהירות לתיק שלה. — חשבתי שזה יהיה קשה יותר.
ואז פנתה לפאשה.
— קח את המזוודה לחדר!
פאשה נעצר.
— לאיזה חדר?
ריטה הביטה בו כאילו שאל שאלה מטופשת.
— לחדר של סבתא. נדיה, אנחנו לוקחים אותה איתנו עכשיו. התפנה אצלנו חדר כי קירה עברה לגור במקום אחר. אמא לעולם לא הייתה סולחת לעצמה אילו סבתא שלה הייתה גרה אצל אישה זרה.
פאשה גירד במבוכה את עורפו.
— ריטה, לא היינו צריכים לשאול אותה קודם מה היא רוצה?
— פאשה, אל תתחיל גם אתה!
— אני רק אומר שאולי…
— מספיק!
באותו רגע הבנתי באמת למה סבתא קלאבה אמרה שריטה תמיד באה בשביל שני דברים.
בשביל העגילים ובשביל סבתא.
סבתא קלאבה ישבה בכורסה שלה. היא לבשה חולצה בצבע בז’ ועליה הסיכה האהובה עליה, שאותה נהגה לענוד באירועים חגיגיים. שערה היה מסורק בקפידה, ונעליה כבר היו לרגליה.
הבטתי בה והבנתי מיד: היא ידעה הכול. אולי היא התכוננה לשיחה הזאת כבר כמה ימים.
ריטה ניגשה אליה.
— סבתא, בואי! נארוז את הדברים שלך.
— לאן הולכים?
— הביתה. אל המשפחה.
סבתא קלאבה סקרה אותה באיטיות.
— אני כבר נמצאת עם המשפחה שלי, מרגריטקה.
ריטה נאנחה בחוסר סבלנות.
— סבתא, אל תעשי את זה! סטאס ונדיה התגרשו. נדיה כבר לא קרובת משפחה שלך.
— אני יודעת שהם התגרשו. אבל אני לא התגרשתי מאף אחד. אפילו אין לי מסמך כזה.
— בבקשה, אל תתבדחי עכשיו! פאשה ואני כבר סיכמנו הכול. יש אצלנו מקום בשבילך. נארוז את החפצים שלך ונצא.
— ואני לא הולכת לשום מקום.
ריטה הסתובבה אליי.
— נדיה, תגידי לה גם את!
— מה להגיד לה?
— שזה הדבר הנכון לעשות!
— ריטה, אני לא מחזיקה אותה כאן בכוח. אם את רוצה שהיא תבוא איתכם, תשאלי אותה כמו שצריך!
— אבל זה בדיוק מה שאני עושה! — התפרצה. — סבתא, תקומי!
סבתא קלאבה אחזה בשתי ידיה במשענות הכורסה.
— העגילים שלכם. קיבלת אותם, אז תיהני מהם! אבל אני שייכת לנדיה.
לרגע נדמה היה שאפילו האוויר בחדר נעצר.
פניה של ריטה האדימו.
— את בכלל לא יודעת מה את אומרת! — אמרה, ופתאום החליפה את הטון שלה. קולה נעשה מתקתק, כמו קולן של גננות המנסות להרגיע ילד בהתקף זעם. — את כבר זקנה, ובטח הסיתו אותך נגדם כאן.
— אני זקנה — הנהנה סבתא קלאבה. — אבל הראש שלי עדיין עובד.
היא הניחה את ידיה על ברכיה והרהרה לרגע.
— אני זוכרת מה הבאת לי בראש השנה האזרחית בשנה שעברה. תרנגולת. קטנה כל כך, שאפילו דרור היה מרחם עליה. נגסתי בצד אחד, ובצד השני כבר נשארו רק עצמות. לא כעסתי, כי אני יודעת כמה דברים עולים.
— עבדנו! — השיבה ריטה מיד.
— אה, באמת? אז מה השתנה עכשיו? אתם כבר לא עובדים, או שפשוט התפנה אצלכם חדר?
ריטה פתחה את פיה, אבל לא הצליחה להוציא הגה.
כעבור כמה שניות היא בכל זאת מצאה את קולה.
— אנשים שואלים אותי למה סבתא שלנו גרה אצל גרושתו של הנכד שלה. בעבודה אומרים לי את זה בפנים!
— אז תגידי להם שאני גרה אצל האדם שלא נטש אותי — השיבה סבתא קלאבה. — אם יש להם מספיק אומץ לשאול, אולי יש להם גם מספיק שכל להבין את התשובה.
— אמא לעולם לא הייתה משאירה את סבתא אצל זרים! — אמרה ריטה, וקולה רעד.
אבל סבתא קלאבה לא ויתרה.
— אל תבכי, מרגריטקה! את יכולה לבוא לשתות איתי תה בכל זמן שתרצי. הדלת שלי לא נעולה בפנייך.
ריטה הסתובבה אליי שוב, והכעס חזר לעיניה.
— נדיה הסיתה אותה נגדנו!
— נדיה לא אמרה עליכם אפילו מילה רעה אחת במשך חמש שנים — השיבה סבתא קלאבה. — אילו הייתה מנסה, הייתי מבחינה בזה.
ריטה לא הרימה ידיים.
— או שאולי הבטיחו לך את הדירה? נדיה, אל תחשבי שאני טיפשה! סטאס עזב, סבתא נשארה כאן, והפנסיה שלה מגיעה לידיים שלך. מבחינתי, הכול מסתדר.
— הפנסיה שלי מגיעה לידיים שלי, כי אלה הכספים שלי — התערבה סבתא קלאבה. — נדיוּשקה מקבלת ממני עשרת אלפים רובל לקניות, וגם את זה רק מפני שאני מתעקשת עד שהיא מסכימה לקחת. ובעניין הדירה, את היית הראשונה שהעלתה את הנושא.
בשלב הזה הניח פאשה את המזוודה ליד הקיר.
— ריטה, סבתא ענתה לך. בואי נלך!
ריטה הסתובבה אליו בחוסר אמון.
— באיזה צד אתה בכלל?
— בצד של סבתא — השיב פאשה. — ולדעתי הגיע הזמן להפסיק עם כל זה. גם לי לא נעים.
— נמאס לי! — הכריזה סבתא קלאבה. — פאשה, קח את המזוודה וצא!
פאשה הביט בתיק המשובץ.
— זאת מזוודה.
— אז על אחת כמה וכמה.
ריטה יצאה למסדרון בלי לומר מילה. פאשה הלך אחריה וגרר את המטען, אבל כשהגיע לסף הדלת הסתובב שוב.
— נדיה, תסלחי לי! גם בדרך אמרתי לה שאי אפשר להתנהג ככה. היא לא הקשיבה לי.
— זה בסדר, פאשה.
— מבחינתי זה לא בסדר. כל השנים האלה את וסבתא הייתן כאן, ואני אפילו לא תקעתי אצלכן מסמר אחד. אם תצטרכי משהו, תתקשרי אליי! לתלות מדף, לתקן ברז, כל דבר…
— תודה.
ריטה כבר חיכתה לו בחדר המדרגות.
— נדיה, עוד תתחרטי על זה! — צעקה בדרכה החוצה.
אני רק אמרתי:
— תשמרי היטב על העגילים, ריטה! שלא תאבדִי אותם!
הדלת ממול נפתחה לרגע חריץ צר. גלינה הציצה החוצה, אבל ברגע שהבחינה בי, מיהרה להסתגר שוב.
אחרי שהדלת נסגרה מאחוריהם, סבתא קלאבה עדיין ישבה בכורסה בגב זקוף. אני התיישבתי על משענת הספה, ובמשך זמן רב אף אחת מאיתנו לא אמרה דבר.
לבסוף אני שברתי את השתיקה.
— סבתא קלאבה, את מבינה שעל הנייר, למעשה, אני כבר לא קרובת משפחה שלך? ריטה היא קרובת משפחתך בדם. וחוץ מזה, יש אצלם חדר פנוי.
סבתא קלאבה הביטה בי כאילו לא הבנתי משהו פשוט מאוד.
— ומה אני בשבילך על הנייר, נדיוּשקה? פנסיונרית. אז מה? את לא קרובת משפחה שלי, ובכל זאת את מביאה לי מים בלילה. את שואלת אותי אם משהו כואב לי. את קונה לי כורסה חדשה כדי שאוכל לקום ממנה בקלות רבה יותר.
היא עצרה לרגע ואז הוסיפה:
— יש לי קרובי משפחה בדם. וקרובי המשפחה שלי בדם הלכו עכשיו הביתה עם עגילי האודם בתיק שלהם. אני לא בוחרת את המשפחה שלי לפי מה שכתוב בדרכון.
הרגשתי גוש בגרון.
— כבר ביום רביעי החלטת את זה?
— מהרגע שאמרת לריטה שתבוא ושתיתני לה את העגילים. חשבתי לעצמי: הבחורה הזאת לא מתמקחת. היא לא דורשת. היא לא עושה סצנות. כלומר, העגילים האלה לא חשובים לה כמו שהדברים ייעשו כמו שצריך.
— באמת שמעולם לא רציתי את העגילים האלה.
— אני יודעת. את אף פעם לא מבקשת שום דבר לעצמך. סטאס ניצל בדיוק את זה.
— אוי, סבתא קלאבה, בואי לא נדבר על סטאס!
— אני לא מדברת עליו. הוא כבר תופס יותר מדי מקום בראש שלי. לכי להרתיח מים לתה במקום! אני רוצה אותו עם סוכר, כי מרגריטקה ייבשה לי את הגרון לגמרי.
פרצנו בצחוק.
אחר כך התיישבנו יחד וצפינו בפרק שנותר מהסדרה שלה. סבתא קלאבה נזפה בגיבורה הראשית על כך שאינה מסוגלת לטפל אפילו בעניין פשוט כמו בן אדם, ואני ישבתי לידה עם מסמכי הנהלת החשבונות שלי.
ריטה לא התקשרה במשך חודש שלם.
אבל פאשה הופיע יום אחד במפתיע עם שק תפוחי אדמה שהביא מדודתו. אחר כך גם תיקן את הברז בחדר האמבטיה, שטפטף מאז הסתיו.
ריטה חיכתה לו במכונית.
פאשה פרש את ידיו בהתנצלות, ושתינו העמדנו פנים שזה הדבר הטבעי ביותר בעולם שהוא עולה לבקר אותנו לבדו.
מאז הוא הגיע לבקר אותנו פעם בחודש. ריטה נשארה בכל פעם במכונית.
בתקופה האחרונה בתי, אליסה, החלה להגיע אלינו בימי חמישי. באותו יום הייתי צריכה למסור את מסמכי הנהלת החשבונות לאיש העסקים, ובדרך כלל הייתי חוזרת הביתה בסביבות שש בערב.
באותן שעות אליסה וסבתא קלאבה כבר ישבו בחדר. נשמעו לחישות שקטות, ואחריהן נשמע בדרך כלל המשפט המוכר:
— ששש, אמא תשמע אותנו!
— על מה אתן מדברות? — שאלתי כשנכנסתי.
אליסה הייתה מביטה בי בכל פעם כאילו תפסתי אותה בשקר.
— הסודות של סבתא.
— אילו סודות?
— זה קשור לגרביים — הייתה משיבה לבסוף.
— לגרביים?
— כן, אמא. לגרביים.
כבר בסתיו הכריזה סבתא קלאבה שהיא רוצה גרבי צמר. אליסה הבטיחה להזמין לה זוג, אבל אני לא ראיתי אפילו זוג אחד חדש.
לא חקרתי אותן. חשבתי שהן מתכננות איזו הפתעה קטנה.
החל מינואר סבתא קלאבה אימצה הרגל משונה נוסף: היא הפסיקה לאכול ממתקים.
בעבר, בכל ערב היו נעלמות שתי סוכריות בלוצ’קה. עכשיו היא הכריזה שנמאס לה מהן והגלתה את קערת הממתקים לעומק הארון.
היא המשיכה לתת לי עשרת אלפים רובל בחודש לקניות. וכשהצעתי לקנות לה משהו חדש לחורף, היא רק נפנפה בידה.
— יש לי הכול, נדיוּשקה. אל תבזבזי כסף סתם!
במרץ היא חגגה את יום הולדתה התשעים.
— אני לא פסנתר שאפשר להעמיד באולם, כדי שכולם יסתובבו סביבי ויבחנו אותי!
בסופו של דבר היינו שם רק אליסה, גלינה ואני, יחד עם עוגת נפוליאון.
כמובן, גם את העוגה סבתא קלאבה בחנה היטב.
— ארבע מאות רובל בשביל הלבנה הזאת? בתקופתי היא עלתה שני רובל, ואת הקרם לא הכינו מאיזו אבקה!
בבוקר התקשרה גם ריטה.
סבתא קלאבה הרימה את הטלפון, הקשיבה לברכות עד הסוף ואז ענתה בנימוס:
— תודה, מרגריטקה. בואי לבקר פעם, נשתה תה!
אחרי שניתקה, היא הביטה בי.
— היא אומרת שהיא עונדת את העגילים.
— אני שמחה לשמוע.
סבתא קלאבה עיקמה את שפתיה.
— היא משקרת. אני שומעת את זה בקול שלה. הם בטח עדיין במגירה.
בצהריים התקשר גם סטאס. הם שוחחו במשך שלוש דקות, ואז סבתא קלאבה החזירה לי את הטלפון.
— הוא בירך אותי ליום הולדת שמח. זה מספיק.
בשעה ארבע אחר הצהריים הוציאה אליסה מהתיק שלה קופסה קטנה והניחה אותה על משענת הכורסה.
— סבתא, נו, קדימה!
— תמיד את ממהרת אותי! נדיה, שבי!
בהתחלה הלכתי לעבר הספה, אבל סבתא קלאבה עצרה אותי מיד.
— לא שם! כאן, מולי, כדי שאוכל לראות אותך!
התיישבתי על השרפרף הקטן.
סבתא קלאבה אחזה במכסה הקופסה בשתי אצבעות ופתחה אותו באטיות, באותה תנועה שבה בוודאי נהגה לפתוח פעם אריזות סחורה בחנות לפני שהגישה אותן ללקוחות.
בפנים נחו עגילי זהב קטנים ועגולים. במרכזם נצצו אבנים אדומות כהות.
בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה.
— אבני גרנט — אמרה סבתא קלאבה. — אני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות אודם, אבל גם הגרנט אדום. ממרחק, אפילו מומחה לא יבחין בהבדל.
ואז הרימה את סנטרה.
— עשרים ושישה אלף וארבע מאות רובל. בדיוק עד הקופיקה האחרונה. אליסה שמרה את הקבלה.
הבטתי בבת שלי ואז שוב בסבתא.
— סבתא קלאבה, אבל איך…
— חכי, עוד לא סיימתי!
היא סידרה את שרוול חולצתה והמשיכה, כאילו היא מציגה דו״ח כספי חשוב.
— בכל חודש שמתי אלף רובל בצד מהפנסיה שלי. זה יוצא עשרים וארבעה אלף. את אלפיים וארבע מאות הרובלים הנותרים חסכתי בזכות הבלוצ’קה.
— הסוכריות?
— בדיוק. מאז ינואר לא אכלתי אפילו אחת. קודם אכלתי שתיים בכל ערב, עשרים רובל לאחת. ארבעים רובל ביום. בשישים יום זה יוצא אלפיים וארבע מאות רובל. הנה, חשבון פשוט!
נעתקו המילים מפי.
— במשך חודשיים לא אכלת ממתקים רק כדי לקנות לי עגילים?
— אל תעשי מזה דרמה, נדיוּשקה! אני בת תשעים. בגיל הזה אדם כבר יודע מה באמת חשוב לו.
אחר כך הצביעה על הקופסה.
— אלה העגילים שלי. אני בחרתי אותם, אני שילמתי עליהם ואני נותנת לך אותם במתנה. העגילים של ראיסה היו שייכים למשפחה. אם ריטה רוצה להשאיר אותם במגירה, שתשאיר אותם שם! אבל אלה התכשיטים שלי. ומעכשיו הם שלך.
עיניי התמלאו דמעות.
— סבתא קלאבה…
— אל תבכי עכשיו! בסוף עוד יחשבו שאמרתי משהו רע.
אליסה חייכה.
— אז בגלל זה היו נחוצות הגרביים?
— בדיוק — השיבה בתי. — בזמן שאת היית עסוקה בהנהלת החשבונות, אנחנו בחרנו את התכשיט, הלכנו לקנות אותו וארגנו את כל העניין.
סבתא קלאבה הזדקפה בגאווה.
— הבת שלך היא מנהלת חשבונות, נדיה. היא מבינה במספרים, לא באנשים. אליסוצ’קה, ספרי לה במקום זה איך נסענו לרחוב קירוב!
— ביום חמישי, במונית. סבתא התעקשה לשבת מקדימה.
— ברור! מאחור אני לא רואה כלום. אולי אני כבר לא מסתובבת לבד עם המקל שלי, אבל את העגילים שלי אני אבחר בעצמי!
גלינה, שישבה בקצה הספה וכבר ניגבה את עיניה בפעם השלישית, דיברה סוף־סוף.
— גברת קלאבדיה סטפנובנה, הראש שלך כמו קופה רושמת!
— ועוד איך! — השיבה סבתא קלאבה. — לכל דבר יש מקום, ולכל פרוטה יש סיפור משלה.
ואז הביטה בי.
— נדיה, למה את מחכה? תענדי אותם!
בידיים רועדות הוצאתי את העגילים מהקופסה. אליסה שלפה מהתיק מראה קטנה והושיטה לי אותה.
תחילה ענדתי עגיל אחד, ואחר כך את השני.
החדר השתתק. סבתא קלאבה התבוננה בי בעיניים מצומצמות, גלינה הצמידה את ידה לפיה, ואליסה החזיקה את המראה וחייכה.
לבסוף הנהנה סבתא קלאבה.
— נו, עכשיו זה כבר נראה אחרת לגמרי!
אחר כך רכנה לעברי והוסיפה בחומרה האופיינית לה:
— העגיל השמאלי עקום. תיישרי אותו!
ואני, צוחקת, יישרתי אותו.
באותו רגע הבנתי שבחיים, לא תמיד האנשים שחולקים איתנו את אותו הדם הם בני המשפחה שלנו באמת.
לפעמים המשפחה האמיתית היא זו שנשארת לצידנו גם כשאין לה שום דבר לצפות לקבל בתמורה.
ריטה לקחה את אבני האודם. היא קיבלה את מה שלדעתה היה הירושה המשפחתית.
אבל סבתא קלאבה העניקה לי מתנה שהיא בחרה במו ידיה וקנתה מהחסכונות שלה. לא מפני שהייתה חייבת לי דבר, ולא מפני שציפתה שאחזיר לה משהו.
אלא מפני שלפני חמש שנים, כשכולם תירצו את היעדרותם בעיסוקים ובמחויבויות שלהם, אני פשוט אמרתי לה:
״בואי אליי, סבתא קלאבה! נמצא כבר פתרון.״
ולפעמים, זה כל מה שצריך כדי ששני זרים יהפכו למשפחה.
