# בעלי אמר: „הם יביאו עוגה”. אז סירבתי לקנות בשר ופחמים ל־12 אנשים…
„לריסה, הילדים שלי מגיעים בשבת”, הכריז ויקטור בלי להרים את עיניו מהטלפון. „שלושתם, עם המשפחות שלהם”.
לריסה עמדה ליד הכיור ושטפה דובדבנים. המים זרמו אל המסננת, והפירות הבשלים הקישו בעדינות על תחתיתה.
„שלושתם? זה שנים־עשר אנשים, ויקטור”.
„אז מה? הם מתגעגעים לאבא שלהם. קיץ עכשיו, ויש לנו בית קיץ. הם לא יכולים לשבת כל סוף השבוע בדירות שלהם!”
„אבל שבת כבר מחרתיים”.
„כן. ארטיום כתב לי. הם יגיעו בסביבות הצהריים. קוסטיה אולי יאחר קצת בגלל העבודה. את מכירה את קוסטיה”.
לריסה הכירה את כולם היטב. את ארטיום, את סווטה, את אלינה, את דניס, את אולגה ואת ששת נכדיו של ויקטור: מירון, אווה, וסיליסה, טימופיי והתאומים מארק ומרטה.
היא הכירה בעל פה גם את ההעדפות של כל אחד מהם. מי לא אוהב בצל, מי רוצה קומפוט בלי פירות, מי זקוק למנה נפרדת בלי תבלינים ומי מוכן לאכול רק מקרוני עם גבינה.
היא ניגבה את ידיה והתיישבה על כיסא במטבח.
„ויטיה, הם מתכוונים להביא איתם משהו?”
„למה את מתכוונת?”
„בדיוק למה ששאלתי. בשר, ירקות, משהו?”
„לריסה, בחייך. הם באים לבקר את אבא שלהם. מה את מצפה מהם? שהם יגיעו עם סירים ומחבתות? הם יביאו עוגה, כמו תמיד”.
„עוגה אחת”, חזרה אחריו והנהנה. „עוגה אחת לשנים־עשר אנשים”.
„יהיה מספיק אוכל. את הרי תמיד מבשלת”.
מבחינתו, השיחה הסתיימה. הוא אמר את זה באגביות, כאילו ביקש ממנה להדליק את האור.
את הרי תמיד מבשלת.
שש שנים קודם לכן, בקיץ הראשון לאחר נישואיהם, לריסה התאמצה מאוד כדי להשאיר רושם טוב. היא פחדה שהילדים של ויקטור יחשבו שאביהם עשה טעות כשנשא אותה לאישה.
היא קמה בחמש בבוקר, השרתה את הבשר במרינדה, אפתה פירושקי, הכינה כמה מנות שונות, ניקתה את חלונות המרפסת ופרשה את המפה היפה ששמרה לאירועים מיוחדים.
הילדים הגיעו באחת בצהריים. הם אכלו, הלכו לנהר, חזרו ואכלו שוב. בתשע בערב הם נסעו הביתה, כי למחרת היה עליהם לקום מוקדם.
לריסה סיימה לשטוף את הכלים רק בחצות וחצי.
ויקטור כבר ישן מזמן.
„לריסה, את פשוט קוסמת!” קראה אלינה, אשתו של ארטיום, כשנפרדה ממנה בהתלהבות. היא נשקה לה ליד הלחי. „איזו סעודה נפלאה! אכלנו כל כך הרבה!”
המשפט הזה — את קוסמת — הפך למסורת משפחתית. בכל קיץ מישהו אמר אותו, כמעט תמיד באותן מילים.
בשנה השלישית לריסה כבר הכירה את כל התהליך בעל פה.
שלוש משפחות הגיעו להתארח. הן הביאו עוגה והרבה מצב רוח טוב. כולם נהנו, אכלו עד שכמעט לא יכלו לזוז וחזרו הביתה שבעים ונינוחים.
כולם, מלבד לריסה.
היא קנתה את הבשר בעצמה, בדרך כלל ארבעה קילוגרמים, כי ארטיום אכל הרבה ודניס אכל אפילו יותר. היא קנתה פחמים, ירקות, עשבי תיבול, לחם, מים מינרליים, מיץ לילדים ובירה לגברים.
היא הכינה הכול מראש, זכרה את ההעדפות של כל אחד ודאגה שאיש לא יחזור הביתה רעב.
מפגש משפחתי אחד עלה לה לפחות שנים־עשר אלף רובל.
לפחות אז, כשעוד טרחה לחשב את כל ההוצאות.
„למה את לא מבקשת מהם להשתתף בהוצאות?” שאלה אותה יום אחד חברתה לעבודה, נינה.
„איך אני יכולה לבקש מהם דבר כזה? אני לא אמא שלהם ולא חמותם. אני בסך הכול אשתו של אבא שלהם”.
„אז מה את עכשיו?”
לריסה צחקה במרירות.
„קוסמת”.
ובכל זאת, היא באמת רצתה שלוויקטור יהיו יחסים טובים עם ילדיו. היא לא רצתה שמישהו יאשים אותה בכך שהיא מנסה להפריד ביניהם או לגרום לו לשכוח את משפחתו.
לכן אפתה עוגות פטל כי סווטה אהבה פטל. היא שמרה במקפיא פלמני תוצרת בית, כי התאומים לא רצו לאכול שום דבר אחר. היא אפילו שתלה שלוש שורות נוספות של מלפפונים, כי כולם רצו לקחת איתם הביתה צנצנות מהמלפפונים הכבושים למחצה שהכינה.
ואז הגיע חודש יוני של השנה שעברה.
באותו חודש לריסה פגעה בגבה כשנשאה דליים כבדים אל החממה. במשך שלושה ימים היא כמעט לא הצליחה להזדקף בלי להיעזר במשהו, צעד אחר צעד.
האורחים הגיעו כרגיל, בשתים־עשרה בצהריים.
לריסה הייתה על הרגליים מאז שש בבוקר.
בשעה ארבע אחר הצהריים רוב האוכל כבר נעלם. הילדים הלכו לנהר עם דניס, והגברים התמקמו בנוחות בצל.
לריסה יצאה למרפסת כדי לאסוף את הצלחות הריקות. כשהתקרבה, שמעה את אלינה מדברת עם אולגה.
„אני כל כך אוהבת לבוא לכאן. זה כמו חופשה במלון! מגיעים, הכול מוכן, הכול נקי, וכל מה שצריך לעשות הוא לאכול!”
„את בת מזל”, נאנחה אולגה. „אני ביליתי אתמול חצי יום במטבח שלי”.
„טוב, לך יש את אמא שלך. ברור שאת צריכה לעזור לה. אבל לריסה…” אלינה הנמיכה את קולה, אם כי לא מספיק כדי שלא יוכלו לשמוע אותה. „היא הרי נהנית מזה. היא כל היום בבית. מה עוד יש לה לעשות? לקטוף מלפפונים ולאפות פירושקי? היא צריכה לשמוח שאנחנו בכלל באים. אחרת היא וויקטור היו יושבים יחד מול הטלוויזיה”.
לריסה קפאה במקומה. הצלחות שבידיה הרגישו לפתע כבדות מאוד.
גבה כאב בפעימות חדות, אבל היא לא הצליחה לחשוב על שום דבר מלבד העובדה שהיא ממש לא ישבה בבית כל היום בלי לעשות דבר.
כבר עשרים ושמונה שנה עבדה כרואת חשבון בחברה לניהול נכסים. היא לקחה במיוחד יומיים של חופשה ללא תשלום כדי להכין את הבית לביקור.
ובכל זאת, היא לא אמרה מילה.
היא הכניסה את הצלחות, הכינה עוד קנקן קומפוט ונשארה ערה עד אחת וחצי בלילה כדי לנקות את רשת הגריל.
ארטיום רק אמר לאביו:
„מחר, אבא. בוא, אין טעם להתחיל עם זה עכשיו בערב”.
למחרת בבוקר הם יצאו בשעה תשע.
חצי מעוגת הדבש נשארה. אלינה ארזה אותה ולקחה אותה הביתה.
„אחרת היא תתקלקל”, הסבירה. „אווה אוהבת אותה”.
ביום שני לריסה הלכה לנוירולוג.
„יש לך בלט דיסק באזור הגב התחתון”, הסביר הרופא בזמן שבחן את הצילומים. „זה לא משהו דרמטי, אבל את חייבת להימנע מהרמת משאות כבדים ואסור לך לעמוד עשר שעות ביום ליד הכיריים. מה שתשני מעכשיו תלוי בך. אני לא המנהל שלך”.
המילים האלה ליוו את לריסה במשך שנה שלמה.
מה שתשני מעכשיו תלוי בך.
בתה, שניה, ניסתה לשכנע אותה סוף סוף לעמוד על שלה.
„אמא, פשוט תגידי להם! תגידי להם להביא אוכל!”
שניה גרה בוורונז’, עבדה במרפאה וטרינרית וביקרה את אמה רק פעמיים בשנה.
„הם ייעלבו”, השיבה לריסה.
„ממה בדיוק? מזה שמבקשים מהם להביא משהו כשהם באים להתארח? אמא, זה הדבר הכי נורמלי בעולם!”
„אולי בשבילך ובשבילי. אבל מבחינתם אני רק דודה לריסה עם בית הקיץ שלה, המלפפונים שלה ושתי הידיים שלה”.
„אז לפחות פעם אחת תפסיקי להיות דודה לריסה עם שתי הידיים שלה!”
לריסה שתקה.
„אבא שלך יכעס”.
„ויקטור סרגייביץ’ הוא לא אבא שלי”, אמרה שניה בעדינות. „והוא גם לא הבוס שלך. אמא, את בת חמישים ושלוש. את רוצה לבשל בשבילם עד גיל שבעים?”
באותו ערב לריסה ישבה זמן רב במרפסת, הרבה אחרי השקיעה. האוויר היה רווי בריח לילך ובעשן של גריל מהחצר השכנה.
היא לא חשבה על הבשר או על שנים־עשר אלף הרובל.
היא חשבה על כך שבמשך שש שנים אף אחד משלושת ילדיו של ויקטור לא שאל אותה אפילו פעם אחת שאלה פשוטה מאוד.
„לריסה, את לא עייפה?”
אפילו לא פעם אחת.
והדבר הגרוע ביותר היה שאילו מישהו היה שואל אותה, היא כנראה הייתה מחייכת ואומרת שהכול בסדר. היא הייתה אומרת להם להירגע וליהנות מהיום.
אבל איש מהם אפילו לא טרח לשאול.
ביום חמישי, בעבודה, היא סוף סוף סיפרה לנינה את כל הסיפור.
„שנים־עשר אנשים”, חזרה נינה. „ועוגה אחת”.
„עוגה אחת”.
„לריסה, הם לפחות מביאים מפיות?” התערבה וליה מהמשרד הסמוך. „חתני הביא פעם לחמותו חבילת מפיות, ואחר כך חגגו את נדיבותו במשך שישה חודשים!”
הנשים צחקו, אבל לא היה בזה שום דבר מצחיק באמת.
„חמותי בישלה וניקתה בשביל כולם במשך ארבעים שנה”, סיפרה וליה. „כשהיא הפכה למרותקת למיטה, נחשי מי באה לבקר אותה? אני. הילדים שלה התקשרו פעם בחודש כדי להגיד לה להחזיק מעמד”.
נינה פנתה אל לריסה.
„את מבינה? מבחינתם את לא בת משפחה. את כוח עזר. אף אחד לא בא לבקר את כוח העזר. מגיעים כשרעבים”.
„תודה, נינה. זה באמת מנחם”.
„אני לא מנסה לנחם אותך. אני רוצה שתביני סוף סוף. את יכולה לדבר איתם עד שתאבדי את הקול. הם יהנהנו, ובפעם הבאה שוב יגיעו עם עוגה. את צריכה להראות להם איך זה נראה כשאת מפסיקה לעשות בשבילם הכול”.
„איך?”
„פשוט מאוד. בלי צעקות ובלי טריקת דלתות. תניחי על השולחן בדיוק את מה שהם יביאו. ואז תשבי איתם”.
לריסה החווירה מעצם המחשבה.
„ויקטור יהרוג אותי!”
„לא, הוא לא יהרוג אותך. הוא ייעלב קצת, ואחר כך יאכל את הפירושקי שלך. את בת חמישים ושלוש. בעוד עשר שנים עדיין תהיי נחמדה באותה מידה, אבל הגב והברכיים שלך יהיו הרוסים. ובסופו של דבר הם בכלל יפסיקו לבוא, כי לא יהיה מי שיארח אותם”.
המשפט האחרון פגע בה יותר מכל דבר אחר.
אפילו יותר מהמחשבה על גבה הכואב.
היא דמיינה שיום אחד הילדים אולי יפסיקו להגיע לחלוטין.
באותו ערב היא לקחה את הטלפון והביטה בו כמעט עשרים דקות. לבסוף התקשרה לקוסטיה, בנו הצעיר של ויקטור.
„שלום, קוסטיה. אתה מגיע בשבת?”
„כמובן. למה? קרה משהו?”
„לא. רציתי לבקש ממך משהו. אתה יכול להביא שלושה קילוגרמים של בשר לגריל ושק פחמים?”
„בטח. אין בעיה. צריך עוד משהו?”
לריסה הופתעה כל כך עד שהיססה לרגע.
„תביא גם הרבה מים ומיץ לילדים, בבקשה”.
„בסדר. לקנות גם עגבניות? יש עכשיו עגבניות ממש טובות בשוק”.
„כן, בבקשה”.
השיחה נמשכה שלושים שניות.
לריסה ישבה עוד שלוש דקות והביטה בטלפון. היא תהתה מדוע בקשה פשוטה כל כך הרגישה לה כמו הישג אדיר.
עם סווטה זה היה קשה יותר.
„קיווינו לנסוע עם כמה שפחות דברים”, אמרה בתה החורגת בהיסוס. „את יודעת כמה דברים צריך לקחת כשנוסעים עם ילדים…”
„סווטה, תוכלי להכין שתי סלטים? הסלטים שלך באמת טעימים”.
„בסדר, אכין. לריסה, את לא כועסת עלינו, נכון?”
„לא”.
„את נשמעת קצת אחרת”.
ארטיום היה האחרון שאליו התקשרה. אבל אלינה ענתה לטלפון.
„ארטיום מתקלח עכשיו. קרה משהו דחוף?”
„לא. אלינה, רציתי לשאול אם תוכלו להביא ארבעה קילוגרמים של בשר לגריל ושק פחמים בשבת”.
במשך שלוש שניות השתררה דממה.
„מה אמרת?” שאלה אלינה בקול קר לפתע. „אנחנו באים להתארח, לא לאירוע חברה שבו כל אחד צריך להביא משהו. אנחנו באים לבקר את אבא! הוא גידל את הילדים שלו, והם באים אליו כבר עשרים שנה. אף אחד מעולם לא נתן לנו רשימת מטלות!”
„אני לא מחלקת לכם מטלות. אני מבקשת מכם משהו”.
„טוב, נראה מה נוכל לעשות”.
לריסה ידעה בדיוק מה משמעות המשפט הזה בשפה של אלינה.
לא.
באותו ערב ויקטור חזר הביתה, אכל ארוחת ערב והתיישב מולה.
„אלינה התקשרה אליי”.
„חשבתי שכך יהיה”.
„לריסה, למה היית צריכה לעשות את זה? עכשיו הם יחשבו שאין לנו כסף”.
„אנחנו לא בדיוק טובעים בכסף. עזרנו לשניה להחזיר חלק מהמשכנתה שלה, אתה זוכר? וגם הגג מעל המרפסת צריך תיקון. בעל המקצוע דורש מאה ועשרים אלף רובל וטוען שזו הצעה הוגנת מאוד”.
„אבל אלה הילדים שלי!”
„ארטיום בן שלושים ושלוש. הוא עובד כמנהל מכירות בסוכנות רכב, והמכונית שלו חדשה יותר משלנו. קוסטיה עובד במשמרות. דניס נוהג במונית שתים־עשרה שעות ברציפות. אני יודעת שיש להם הרבה מה לעשות, ויקטור. אבל הם אנשים מבוגרים!”
„את מדברת עכשיו כמו מוכרת בשוק. את מחשבת כל דבר קטן!”
„אני רואת חשבון. כבר עשרים ושמונה שנה אני מחשבת דברים”.
הוא קם והלך לסלון. זמן קצר לאחר מכן היא שמעה אותו ממלמל לעצמו:
„השפלת אותי מול הילדים שלי…”
לריסה המשיכה לשטוף את הכלים.
להוציא שנים־עשר אלף רובל מהכסף המשותף שלהם כדי להאכיל שנים־עשר אנשים היה, כנראה, דבר מקובל לחלוטין.
אבל לבקש מהם להביא את הבשר היה בושה.
בשבת לריסה קמה בשבע בבוקר.
לא בחמש.
בשבע.
היא אפתה שתי פשטידות, אחת עם פטל ואחת עם כרוב. היא הוציאה מהמרתף צנצנת מלפפונים כבושים קלות, חתכה לחם, הכינה את הסמובר, ניקתה את המרפסת והניחה על השולחן כוסות, קערת ממתקים וריבה ביתית.
הכול נראה נפלא.
וזהו.
היא לא קנתה בשר. היא לא קנתה פחמים. היא לא העמידה סירים גדולים על הכיריים.
באחת־עשרה וחצי ויקטור יצא החוצה ובהה בשולחן.
„מה… זה אמור להיות?”
„תה”.
„לריסה!”
„מה קרה? התקשרתי לכולם וביקשתי שיביאו משהו. אני תרמתי את החלק שלי: הבית, הפשטידות, המלפפונים והסמובר. את כל השאר יביאו האחרים”.
„ומה אם הם לא יביאו כלום?”
„אז נשתה תה. עם עוגה. הרי תמיד יש עוגה”.
ויקטור עמד שם לרגע, ואז הסתער אל החצר והתחיל להזיז את הגריל בכוח מוגזם.
ארטיום ואלינה הגיעו ראשונים.
מירון ואווה רצו מיד אל הנדנדות. אלינה יצאה מהמכונית במכנסיים לבנים והחזיקה בידיה קופסה גדולה.
„שלום לכולם! הבאנו עוגת דבש!”
זה היה הכול.
„שלום, מתוקים שלי!” לריסה נישקה את הילדים ולקחה את הקופסה. „ארטיום, איפה הבשר?”
ארטיום גירד בראשו.
„אז, לריסה… היינו בחנות, אבל התור בקופה היה כל כך ארוך, שחשבנו שכבר בטח קנית הכול”.
„לא קניתי”.
„לא קנית כלום?” שאלה אלינה בתדהמה.
„כלום. תיכנסו. התה חם והפשטידות טריות”.
כעבור עשרים דקות הגיעו סווטה, דניס, וסיליסה וטימופיי.
סווטה החזיקה שקית קניות.
„הבאנו סלט!”
לריסה הציצה פנימה. בתוך השקית הייתה קערה קטנה של סלט מקלות סרטנים ותירס, שבקושי הספיקה לשני אנשים.
„תודה, סווטה. זה מתחשב מאוד מצדך”.
קוסטיה הגיע אחרון, בסביבות אחת בצהריים. הוא יצא ממכוניתו הישנה, פתח את תא המטען והתחיל לפרוק את הקניות: שני בקבוקי מים של חמישה ליטרים, לחם, מיץ, עגבניות, מלפפונים, שלושה קילוגרמים של צוואר חזיר במרינדה ושק פחמים.
„שלום, לריסה! אולגה, תוכלי לעזור לי רגע? ליתר ביטחון הבאתי קצת מכל דבר. ארטיום תמיד שוכח משהו”.
לריסה ניגשה אליו וחיבקה אותו.
קוסטיה נראה מופתע, אבל החזיר לה חיבוק.
באחת וחצי כולם התיישבו ליד השולחן.
על השולחן היו הסמובר, שתי הפשטידות, צנצנת מלפפונים, קערת ממתקים, קערת הסלט הקטנה ועוגת הדבש.
ששת הילדים הביטו במבחר הצנוע בעיניים פעורות.
„איפה הבשר לגריל?” שאל מירון.
„הבשר ייצלה ברגע שהגברים ידליקו את הגריל”, ענתה לריסה בשלווה. „דוד קוסטיה הביא בשר ופחמים. אבל שק אחד לא יספיק לכולם. ארטיום היה צריך להביא עוד אחד”.
פניו של ויקטור האדימו.
„לריסה, מספיק עם זה!”
„התקשרתי לאלינה ביום חמישי וביקשתי ממנה להביא את הבשר. לא הפקרתי אף אחד, ויקטור. פשוט, בפעם הראשונה, לא מיהרתי להציל את כולם בכך שעשיתי גם את העבודה שלהם”.
השתררה דממה מוחלטת, עד שאפשר היה לשמוע כלב נובח בחצר השכנה.
לבסוף דניס קם.
„בסדר. אני אסע לחנות. איפה היא?”
„בלוגובויה, שבעה קילומטרים מכאן”, השיב קוסטיה. „אבוא איתך. נתחלק בהוצאות”.
„רגע!” התערבה אלינה. „למה אנחנו צריכים עכשיו לנסוע לקניות? באנו להתארח! מאז שש בבוקר אנחנו מלבישים את הילדים ומכינים את כל הדברים!”
„גם אני אופה פשטידות מאז שש בבוקר”, השיבה לריסה.
„אבל אף אחד לא הכריח אותך!”
„בדיוק. אף אחד לא הכריח אותי. במשך שש שנים אף אחד לא הכריח אותי”.
אלינה הביטה בבעלה. ארטיום השפיל את מבטו אל הצלחת.
„ארטיום, תגיד משהו!”
הוא נאנח.
„האמת היא שלריסה צודקת. אנחנו באמת מגיעים בכל פעם כשכל מה שאנחנו מביאים הוא עוגה”.
„אנחנו רואים את אבא רק פעמיים בשנה!” מחתה אלינה. „אז עכשיו אנחנו צריכים לשלם כדי לבקר אותו?”
„זה לא עניין של כסף”, אמרה לריסה בשקט. „איכשהו תמיד מצאתי מספיק כסף. כך עשיתי כל חיי. העניין הוא התשישות, אלינה. הגב שלי כואב. הרופא אסר עליי לעמוד עשר שעות ביום ליד הכיריים. בשנה שעברה סוף סוף הבנתי משהו: אני לא חייבת לעשות הכול לבד. פשוט התרגלתי לכך”.
דניס וקוסטיה נסעו לחנות וחזרו עם פחמים נוספים, פלמני, קטשופ וגלידה לילדים.
אולגה לקחה את העגבניות למטבח בלי לומר מילה והתחילה לשטוף אותן.
סווטה עמדה לרגע במבוכה. ואז שאלה פתאום:
„לריסה, שאקלף את תפוחי האדמה?”
„יש דלי מלא במחסן”.
„כמה לקלף?”
לריסה שקעה בכורסה שבמרפסת.
„כמה שיספיקו לשנים־עשר אנשים”.
היא התיישבה.
באמצע היום.
כשהיו אורחים בביתה.
בפעם הראשונה מזה שש שנים.
אחר כך הוציאה ספר. זה היה רומן בלשי רגיל עם כריכה קרועה, אבל עצם ההחזקה בו הרגישה נפלאה.
מאוחר יותר אלינה הסתובבה בגינה וצילמה את הילדים בטלפון שלה. לבסוף התיישבה ליד לריסה.
„לריסה… אני חושבת שהייתי קשה מדי איתך קודם”.
„זה קורה”.
„פשוט, אמא שלי תמיד עשתה הכול בעצמה. תמיד. כשהגענו, השולחן היה עמוס עד שכמעט נשבר מרוב אוכל. היא כמעט אף פעם לא ישבה. היא התרוצצה כל הזמן ודאגה שלכל אחד יהיה כל מה שהוא צריך. אני חושבת שפשוט התרגלנו להאמין שככה הדברים אמורים להיות”.
לריסה חשבה לרגע.
„מה שלום אמא שלך?”
אלינה השפילה את מבטה.
„יש לה לחץ דם גבוה. כבר שנתיים היא לא מזמינה אותנו לבית הקיץ שלה, כי כל העניין קשה לה מדי. האמת היא שאפילו נעלבנו ממנה בגלל זה”.
„שאלת אותה פעם למה היא הפסיקה להזמין אתכם?”
אלינה שתקה זמן רב.
„לא. זה אף פעם לא עלה בדעתנו”.
לריסה הנהנה.
היא כבר לא כעסה. היא רק הרגישה עצב לא נעים כשחשבה על אישה אחרת, בעיר אחרת, שאולי גם היא הפסיקה להזמין את ילדיה משום שכבר לא היה לה כוח לארח אותם.
בשעה ארבע אחר הצהריים הבשר סוף סוף עלה על הגריל.
ארטיום לקח את האחריות לידיו, כי ויקטור כבר שכב בערסל במצב רוח פגוע, משוכנע שכל העולם אינו מבין אותו.
„אבא, מה קרה לך?”
„כלום. אני נח. כנראה אסור לי לעשות פה שום דבר יותר!”
„אבא, אף אחד לא אמר שאסור לך לנוח. אבל תשעה אנשים עובדים ואתה שוכב בערסל. קדימה, בוא לפחות תעזור להפוך את השיפודים!”
בנהימה קלה ירד ויקטור מהערסל.
בסופו של דבר, הארוחה הייתה נפלאה.
אולגה בישלה את הפלמני. דניס טיגן תפוחי אדמה עם בצל ובייקון. סווטה חתכה עגבניות ומלפפונים, והילדים הביאו את הלחם לשולחן.
הפשטידות נעלמו בתוך דקות ספורות. גם המלפפונים. כולם אכלו את עוגת הדבש עד לפירור האחרון, ואיש לא ארז שאריות כדי לקחת הביתה.
ואז, בשמונה בערב, קרה משהו שלריסה לא חוותה מעולם בשש השנים האלה.
אלינה קמה והתחילה לאסוף את הצלחות.
„אולגה, בואי נשטוף את הכלים. סווטה, תכניסי בבקשה את כל מה שנשאר על השולחן!”
שלוש נשים עבדו יחד במטבח הקטן של בית הקיץ, בזמן שלריסה ישבה במרפסת והקשיבה להן צוחקות על משהו משלהן.
טימופיי נרדם בחיקה.
האוויר היה רווי בריח פחמים ובעשב של שעות הערב.
בעשר וחצי לא נותרה אפילו צלחת אחת בחצר. קוסטיה ניקה את הגריל, ודניס לקח את האשפה כדי להשליך אותה בדרך הביתה.
לפני שעזבה, סווטה חיבקה את לריסה בחוזקה.
„תודה על הכול. ותסלחי לנו, בבקשה”.
„תחזרו לבקר”, השיבה לריסה.
בפעם הראשונה מזה שש שנים היא אמרה את המילים האלה והתכוונה אליהן באמת.
הוויכוח התחיל ברגע שדלת המכונית האחרונה נסגרה.
„כל הכבוד לך! באמת הצלחת!” צעק ויקטור והלך הלוך ושוב במטבח. „הילדים שלי באים לבקר את אבא שלהם, ואת נותנת להם לקלף תפוחי אדמה!”
„לא נהנית מהיום?”
„זה לא העניין! גרמת לי להיראות כמו קבצן מול הילדים שלי! שולחן עם תה ועוגה אחת! ככה מקבלים אורחים?”
„עוגה אחת”, חזרה לריסה. „בדיוק את זה אמרתי לך ביום שלישי. עוגה אחת לשנים־עשר אנשים. רק הראיתי להם מה קורה כשהם מניחים כמובן מאליו שאני אדאג להכול”.
„יש לנו בית! את אמורה לארח את האורחים שלך כמו שצריך!”
„זה הבית שלי”, אמרה לריסה בשקט.
ויקטור השתתק.
„הבית של ההורים שלי. אני גדלתי כאן”.
„אה, הנה זה שוב! הבית שלי, הבית שלי! הרי אני תיקנתי את הגדר!”
„נכון. פעם אחת, לפני שנתיים, יחד עם קוסטיה. תודה על כך”.
היא קיפלה את מגבת המטבח.
„ויקטור, זה לא עניין של הגדר. הבעיה היא שנראה שהתרומה שלי למשפחה הזאת נמדדת רק לפי מספר הסירים הנקיים והארוחות המבושלות שאני מסוגלת להעמיד על השולחן”.
ויקטור התיישב.
הוא שתק זמן רב. ואז אמר בדיוק את מה שלריסה חששה לשמוע וציפתה לו בעת ובעונה אחת.
„דרך אגב, אני חושב אולי להעביר את בית הקיץ על שם ארטיום. הוא הבכור. יש לו משפחה לפרנס. אתה ואני כבר לא צריכים כל כך הרבה”.
לריסה הסתובבה אליו באטיות רבה.
„אז זה מה שזה בעצם”.
„הבנת אותי לא נכון!”
„לא. הבנתי אותך מצוין”.
ביום שני, במהלך הפסקת הצהריים שלה, היא נכנסה למשרד עורכי דין שנמצא מעבר לכביש ממקום עבודתה. במשך עשרים שנה חלפה על פניו מדי יום, בלי להיכנס אליו אפילו פעם אחת.
עורך הדין בדק את מסמך הירושה ואת נסח הרישום של הנכס.
„ירשת את הבית ואת הקרקע לפני הנישואים”, הסביר. „לפי דיני המשפחה, מדובר ברכושך האישי. הוא אינו נחשב לרכוש משותף של בני הזוג ואי אפשר לחלק אותו במסגרת גירושים. רק את, כבעלת הנכס, יכולה להחליט מה ייעשה בו. לא רצונותיו של בעלך ולא הסכמתו יכולים להחליף את ההחלטה ואת החתימה שלך. הוא אינו יכול למכור את הנכס, להעניק אותו במתנה או להעביר אותו על שם אדם אחר בלי הסכמתך האישית”.
„זה הכול?”
„בדיוק. אם תחליטי להעניק את הנכס במתנה לאחד מילדייך, נוכל להכין את המסמכים המתאימים. אם אינך רוצה בכך, איש אינו יכול להכריח אותך”.
לריסה חזרה לעבודה בחיוך.
לא מפני שהייתה מאושרת.
אלא מפני שאחרי כל השנים האלה היא סוף סוף הבינה היכן מסתיימת המילה אנחנו והיכן מתחילה המילה אני.
ויקטור לא דיבר איתה במשך תשעה ימים.
ביום העשירי הוא חזר מהעבודה, עמד בחוסר נוחות במסדרון ולבסוף אזר אומץ לדבר.
„לריסה, מה דעתך שניסע לבית הקיץ בשבת?”
„למה לא?”
„קניתי פחמים. שני שקים”.
„באמת?”
„אני אקנה גם את הבשר. את רק תצטרכי להכין את המרינדה שלך. שלך טעימה יותר מכל מרינדה אחרת”.
„אעשה את זה”.
כעבור כשבועיים סווטה התקשרה אליה בערב, בלי שום סיבה מיוחדת.
זה מעולם לא קרה קודם.
„לריסה, חשבתי על מה שקרה. באמת התנהגנו בצורה נוראית. דניס ביקש ממני לדמיין שנים־עשר אנשים שמגיעים אלינו הביתה ומחכים שאני אכין את הבשר לגריל”.
„והצלחת לדמיין את זה?”
„כן. זה היה נורא! נוכל לבוא באוגוסט? פשוט תגידי לנו מה להביא”.
„להכתיב לך רשימת קניות?”
„בבקשה! זה יהיה הרבה יותר פשוט. בלי רשימה אני תמיד שוכחת משהו”.
באוגוסט המשפחה התכנסה שוב.
ארטיום הביא בשר ופחמים. קוסטיה הגיע עם מים, ירקות ואבטיח ענק. סווטה הביאה שלושה סוגי סלטים בקופסאות וקציצות לילדים.
אלינה הביאה שוב עוגת דבש. אבל הפעם היא הוציאה מהמכונית גם תיק גדול ובו צלחות וסכו”ם חד־פעמיים.
„כדי שלא נצטרך לשטוף כל כך הרבה כלים”, הסבירה. „חשבתי שזה לא הוגן להשאיר לך שוב הר של צלחות”.
„אלינה, את פשוט אוצר!” צחקה לריסה.
אלינה נאנחה.
„למען האמת, אני אדם רגיל לגמרי. פשוט אף אחד לא אמר לי קודם שלא אדם אחד צריך לעשות הכול לבד”.
בספטמבר, לריסה וויקטור הכינו את בית הקיץ לחורף.
ויקטור שטף את צנצנות השימורים בתוך גיגית גדולה, בזמן שלריסה קטפה את האסטרים האחרונים בגינה.
„לריסה?”
„מה?”
„באמת היית מגישה לנו רק תה אם קוסטיה לא היה מביא בשר?”
„כן”.
„ולא היית מרגישה רע עם זה?”
לריסה חשבה לרגע.
„אתה יודע על מה אני מתחרטת? על שש השנים האלה. במשך שש שנים לא ישבתי אפילו פעם אחת בכורסה בבית הקיץ שלי באמצע היום. אפילו פעם אחת לא הלכתי עם הנכדים שלי לנהר, כי תמיד הייתי תקועה במטבח. על זה אני מתחרטת”.
ויקטור ניגב צנצנת במגבת המטבח.
„כנראה שגם אני לא הייתי טוב יותר. שכבתי בערסל בזמן שכולם עבדו”.
„נכון”, הסכימה לריסה.
„טוב… אני מצטער”.
לריסה הניחה את האסטרים בדלי עם מים.
„קח את הצנצנות למחסן. וגם תכניס לשם את הפחמים, כדי שיישארו יבשים עד האביב”.
„הם הרי יחזרו בקיץ הבא בכל מקרה”, העיר ויקטור.
לריסה חייכה.
„שיבואו. עם בשר ופחמים”.
ובאותו רגע ויקטור סוף סוף הבין משהו.
אשתו מעולם לא רצתה להעניש את האורחים.
היא פשוט רצתה, בפעם הראשונה מזה שש שנים, להרגיש שגם היא אורחת בביתה שלה.
