״לא יצאתי לחופשה מהעבודה כדי להיות גם בייביסיטרית וגם גננית.״
לורה אמרה את המילים האלה כשכולנו ישבנו יחד במרפסת.
לכמה שניות השתררה דממה מוחלטת, עד שאפילו הילדים הפסיקו להשתולל.
לורה היא כלתי. בדרך כלל היא אישה רגועה, סבלנית ותמיד מוכנה לעזור. אולי דווקא בגלל זה אף אחד מאיתנו לא שם לב איך, לאט־לאט, החופשה שלה הפכה לעבודה במשרה מלאה.
באותה שנה כל המשפחה התאספה בבית הכפר שלנו.
אני ובעלי מישל, בננו דניאל, לורה ושני ילדיהם — לוקאס בן השמונה ואמה בת החמש. גם בתי סופי הגיעה, יחד עם בנה הוגו בן הארבע.
ביום הראשון לורה הייתה מאושרת.
״הפעם אני באמת אנוח,״ היא אמרה וצחקה. ״הייתה לי תקופה כל כך עמוסה בעבודה, שאני אפילו לא זוכרת מתי בפעם האחרונה היו לי כמה ימים רגועים.״
חייכתי אליה.
״כמובן שתנוחי. כולנו כאן.״
באותו רגע באמת האמנתי למה שאמרתי.
אבל למחרת בבוקר הכול השתנה.
דניאל ישן עד מאוחר. אחר כך הוא יצא לדוג עם מישל, ובהמשך שניהם נשארו במוסך והתעסקו בכל מיני דברים. סופי אמרה שהיא צריכה ללכת לקניות.
״אני אשאיר את הוגו קצת עם לורה,״ היא אמרה. ״היא גם ככה עם הילדים.״
לורה רק הנהנה.
״בסדר.״
ה״קצת״ הזה נמשך שלוש שעות.
בינתיים לורה הכינה ארוחת בוקר לילדים, האכילה את הוגו, שטפה כלים, הפעילה מכונת כביסה ולקחה את אמה לשחק בחצר.
סופי חזרה בנחת, עם כמה שקיות בידיים.
״תודה, לורה! הצלת אותי.״
לורה חייכה.
״אין בעד מה.״
למחרת ביקשתי ממנה:
״לורה, אם זה לא יותר מדי, תוכלי להשקות את המלפפונים בגינה? לא הספקתי בבוקר.״
״בסדר.״
אחר כך לוקאס היה צריך עזרה למצוא את הנעליים שלו. אמה רצתה מים. והוגו, שוב, נשאר עם לורה.
ביום השלישי ביקשתי ממנה לעשב קצת בין צמחי התות.
״רק קצת,״ אמרתי.
לורה שוב ענתה:
״בסדר.״
ארבעה ימים חלפו.
לורה כבר הייתה עסוקה מהבוקר ועד הערב.
ארוחת בוקר.
ילדים.
כביסה.
ארוחת צהריים.
ילדים.
גינה.
ארוחת ערב.
וכל פעם שמישהו ביקש ממנה משהו, היא ענתה:
״בסדר.״
אני פירשתי את זה כסימן לכך שזה לא מפריע לה.
היום אני מבינה שדווקא שם טעיתי.
התרגלתי ל״בסדר״ שלה.
ביום השישי לורה ישבה בחצר עם הילדים. הוגו ישב בחיקה, בעוד לוקאס ואמה שיחקו בכדור.
יצאתי מהגינה והתקרבתי אליה.
״לורה, אחרי שתשכיבי את הילדים לישון, תוכלי גם להשקות את הקישואים? חם מאוד והאדמה יבשה לגמרי.״
לורה הרימה אליי את עיניה באיטיות.
״גם עכשיו אני צריכה לטפל בילדים?״
״זה רק לזמן קצר,״ עניתי.
באותו רגע סופי חזרה מהקניות.
״אוי, לורה, תודה ששמרת על הוגו! בדרך פגשתי חברה ונשארתי לדבר איתה. כששמתי לב כמה זמן עבר, כבר היה מאוחר.״
לורה קמה.
הפעם היא כבר לא חייכה.
״בדיוק על זה אני רוצה לדבר.״
כולם השתתקו.
״לא יצאתי לחופשה כדי להיות בייביסיטרית וגננית,״ היא אמרה. ״אני כאן כבר שישה ימים וכמעט שלא נחתי בכלל.״
דניאל יצא מהמוסך.
״מה קרה?״
לורה הסתכלה עליו.
״שום דבר מיוחד. אני פשוט רוצה להבין למה החופשה שלי זמינה לכולם חוץ ממני.״
אף אחד לא ענה.
״אני מטפלת בילדים. אני מבשלת. אני מכבסת. אני עובדת בגינה. אני שומרת על הוגו. ואתה ישן עד מאוחר, הולך לדוג או יושב עם אבא שלך במוסך.״
דניאל צחק במבוכה.
״בסדר, בסדר…״
״לא. ה׳בסדר׳ כבר לא מספיק,״ לורה ענתה בשקט. ״אתם אומרים שמשפחה צריכה לעזור אחד לשני. אבל אני רואה שה׳עזרה׳ הזאת אומרת שאדם אחד עובד, בזמן שכל השאר נהנים כי הם יודעים שהוא אף פעם לא אומר לא.״
המילים שלה פגעו בי.
כי הן היו נכונות.
גם אני אמרתי לא פעם:
״לורה תעשה את זה, זה לא מפריע לה.״
פתאום הבנתי עד כמה זה היה לא הוגן.
״את צודקת,״ אמרתי.
לורה הסתכלה עליי בהפתעה.
״באמת. התרגלתי לזה שאת מסכימה לכל דבר. ומבלי לשים לב, הפכנו את החופשה שלך לדרך להפוך את החיים של כולנו לנוחים יותר.״
אחר כך הסתכלתי על סופי.
״הוגו הוא הבן שלך. כשאתם כאן, את אחראית עליו.״
ואז הסתכלתי על דניאל.
״והטיפול בילדים שלך הוא לא רק האחריות של לורה.״
לבסוף הסתכלתי על מישל.
״ואתה תטפל בקישואים.״
מישל פער את עיניו.
״אני?״
״כן. אתה.״
באותו ערב לורה ארזה תיק קטן.
״אני נוסעת ליומיים למלון ליד האגם. אני צריכה להיות קצת לבד.״
בפעם הראשונה דניאל הבין מה זה באמת אומר לבלות יום שלם בטיפול בשני ילדים.
כבר באותו ערב הוא היה מותש.
למחרת בבוקר הוא הכין בעצמו ארוחת בוקר.
גם סופי נשארה עם הוגו, ולראשונה היא לא יכלה פשוט להעביר אותו למישהו אחר.
כעבור יומיים לורה חזרה.
היה ברור שהיא באמת הצליחה לנוח.
דניאל, מצדו, הציע לקחת את הילדים לבריכה.
ניגשתי אל לורה.
״אני מצטערת.״
היא חייכה.
״אני יודעת שלא עשית את זה בכוונה.״
״וזו בדיוק הייתה הבעיה,״ עניתי. ״לא הייתה לי כוונה רעה, אבל התוצאה עדיין הייתה לא הוגנת.״
מאותו יום קבענו כמה כללים חדשים במשפחה.
מי שמביא את הילדים — הוא גם אחראי עליהם.
מי שרוצה ירקות טריים — יכול גם לטפל בגינה.
ואם מישהו נמצא בחופשה, לא נותנים לו רשימת מטלות.
במיוחד לא ללורה.
עכשיו, כשמישל חוזר מהגינה ומתלונן:
״הקישואים האלה צריכים מים כל יום!״
לורה רק מחייכת ועונה:
״רוצה שאמצא לך בייביסיטר… או שאתה מעדיף שאמצא לך גנן?״
מאז, מישל בדרך כלל חושב שהכי חכם פשוט לשתוק.
