הזמנתי את המלון שבו בילינו בעלי ואני את ירח הדבש שלנו, כי רציתי לחוות שוב את אחד השבועות המאושרים ביותר בנישואינו.
חשבתי שהנסיעה תהיה מלאה בנוסטלגיה.
ברומנטיקה.
זה יהיה כמו מסע קטן בזמן, שבו נביט בעצמנו כפי שהיינו לפני ארבעים שנה וניזכר בזוג הצעיר שהיינו פעם.
מעולם לא העליתי בדעתי שכמה דקות בלבד לאחר הצ’ק-אין אגלה שבעלי אולי כבר חזר למלון הזה פעמים רבות — בלעדיי.
במשך שנים דיברנו על כך שיום אחד נחזור לשם.
בכל יום נישואין רוברט אמר את אותו הדבר.
“יום אחד נחזור, איירין.”
ובכל שנה משהו אחר קרה.
חשבונות.
עבודה.
מחלה.
הילדים.
ואז נולדו הנכדים, ופתאום תמיד היה עוד יום הולדת, אירוע בבית הספר או מפגש משפחתי.
ככה זה בחיים.
אתה תמיד אומר לעצמך שתעשה את זה בשנה הבאה.
ואז יום אחד אתה מבין שעברו ארבעים שנה.
לכן, ביום הנישואין הארבעים שלנו, החלטתי שלא נחכה יותר.
אני הזמנתי את החופשה.
שלושה לילות.
אותו מלון.
אותה עיר חוף.
אותו מקום שאליו הגענו ארבעים שנה קודם לכן כזוג צעיר שזה עתה נישא, בני עשרים וארבע, עם שתי מזוודות ואמונה נאיבית שכל חיינו יתנהלו בדיוק כפי שדמיינו.
כמובן שהמלון השתנה.
השטיחים הישנים הוחלפו. הלובי שופץ. במקום שולחן העץ הישן עמד עכשיו בית קפה מודרני.
אבל כמה דברים עדיין נשארו כפי שהיו.
החלונות הענקיים.
גרם המדרגות.
הריח העדין של העץ המלוטש.
וכשעמדתי לצד רוברט, אוחזת בידו, הרגשתי פתאום שוב בת עשרים וארבע.
רוברט לחץ את ידי.
“ארבעים שנה,” הוא אמר בשקט.
חייכתי.
“איך זה עבר כל כך מהר?”
הוא צחק.
“מצמצתי.”
ניגשנו לדלפק הקבלה.
פקידת הקבלה הרימה את מבטה.
היא הייתה אישה בשנות החמישים לחייה, עם שיער בלונדיני-כסוף שהיה אסוף בקפידה לאחור.
היא הסתכלה על ההזמנה שלנו.
ואז הביטה ישר ברוברט.
פניה הוארו בחיוך.
“ברוך שובך, מר רוברט.”
צחקתי.
“אני מופתעת שאת זוכרת אותנו. לא היינו כאן ארבעים שנה.”
החיוך שלה נעלם מיד.
היא הביטה ברוברט באיטיות.
ואז בי.
“אה.”
הקול שלה השתנה לפתע.
“חשבתי שמר האריס התארח אצלנו לא מזמן.”
החיוך שלי נעלם.
הסתובבתי אל רוברט.
“מה?”
רוברט כמעט לא זז.
“את בטח מתבלבלת ביני לבין מישהו אחר.”
פקידת הקבלה פנתה אל המחשב במבוכה והקלידה משהו.
“לא,” היא אמרה בשקט. “אני בטוחה.”
היא הביטה שוב ברוברט.
“אותו שם.”
ואז קימטה את מצחה.
“הוא בדרך כלל תמיד מבקש את אותו חדר.”
הסתכלתי עליה.
“בדרך כלל?”
רוברט התקרב לדלפק.
“אנחנו רק רוצים לעשות צ’ק-אין.”
היה משהו בקולו שמעולם לא שמעתי קודם.
חוסר סבלנות.
פקידת הקבלה הנהנה במהירות.
“כמובן.”
היא מסרה לו את כרטיסי החדר.
לא אמרתי דבר עד שהגענו לחדר שלנו.
ברגע שהדלת נסגרה מאחורינו, הסתובבתי אליו.
“היית כאן לאחרונה?”
רוברט הניח את המזוודה שלו ליד הארון.
“לא.”
“היא זיהתה את הפנים שלך.”
“היא טעתה.”
“היא אמרה שאתה בדרך כלל תמיד מבקש את אותו חדר.”
הוא פתח את המזוודה.
“אנשים טועים.”
“אתה בטוח?”
הוא הביט בי.
“איירין, היינו כאן לפני ארבעים שנה. זה הכול. שום דבר מעבר לזה.”
רציתי להאמין לו.
אחרי ארבעים שנות נישואים, אדם חושב שאמון חייב להיות שווה משהו.
לפחות ניסיתי לשכנע את עצמי בכך.
באותו ערב ירדנו לארוחת ערב.
רוברט התנהג כרגיל לחלוטין.
אולי אפילו כרגיל מדי.
הוא הזמין יין.
התלונן שהתפריט כבר לא דומה למה שהיה פעם.
הוא צחק כשנזכרתי שבירח הדבש שלנו הוא ניסה להעמיד פנים שהוא מבין ביינות רק כדי להרשים אותי.
לכמה שעות כמעט שכחתי את פקידת הקבלה.
כמעט.
אבל בכל פעם שהבטתי ברוברט, שוב שמעתי את קולה של האישה.
“ברוך שובך, מר רוברט.”
למחרת בבוקר התעוררתי לפניו.
במשך כמה דקות רק הסתכלתי עליו ישן.
ארבעים שנה.
המספר הזה פתאום נראה לי עצום.
ארבעים שנה של ימי הולדת וחגי מולד.
ארבעים שנה של מריבות והתפייסויות.
ארבעים שנה של גידול ילדים, תשלומי משכנתה, מעברי דירה, חגיגות משפחתיות ולוויות.
ארבעים שנה לצד אותו אדם.
לא יכולתי לדמיין שבמשך כל כך הרבה זמן יכול להיות בינינו סוד כל כך גדול שישנה הכול.
בארוחת הבוקר רוברט אמר לפתע:
“אני אלך ברגל לעיר.”
“אני אבוא איתך.”
הוא היסס לרגע.
רק לשנייה אחת.
אבל הבחנתי בזה.
“אני רוצה למצוא את חנות הספרים הקטנה שבה ביקרנו בירח הדבש.”
“אני באה איתך.”
“חשבתי לקנות לך משהו.”
זה נשמע מתוק.
בנסיבות רגילות הייתי מתכופפת מעל השולחן ומנשקת אותו.
עכשיו רק חייכתי.
“בסדר.”
ברגע שהוא יצא, ירדתי לקבלה.
האישה עמדה מאחורי הדלפק.
על תג השם שלה היה כתוב: קארן.
כשראתה אותי, פניה השתנו מיד.
“אני רוצה לשאול אותך משהו.”
“כמובן.”
“מתי בעלי היה כאן?”
פניה קפאו.
“אני מצטערת, גברתי. אני לא יכולה למסור מידע על שהותם של אורחים.”
“הוא בעלי.”
“אני מבינה.”
“הוא היה כאן עם מישהי?”
היא הסיטה את מבטה.
“אני באמת לא יכולה לדבר על זה.”
“אמרת שהוא בדרך כלל מבקש את אותו חדר.”
“לא הייתי צריכה לומר את זה.”
“כמה פעמים הוא היה כאן?”
היא הנמיכה את קולה.
“בבקשה.”
“מה בבקשה?”
“אני לא יכולה למסור מידע על הזמנות של אורח אחר.”
“אורח אחר?” חזרתי. “הוא בעלי.”
“אני מצטערת.”
“הוא הגיע לכאן עם אישה אחרת?”
היא לא ענתה.
היא לא הייתה צריכה.
השתיקה שלה הייתה תשובה.
התקרבתי אליה.
“למה את מגינה עליו?”
“אני לא מגינה עליו.”
“אז תגידי לי.”
קארן הסתכלה לעבר המעלית.
ואז הנמיכה את קולה.
“בעלך ביקש ממני לא לספר לך על הביקורים הקודמים שלו.”
הבטן שלי התכווצה.
“מתי?”
“הבוקר.”
רק הסתכלתי עליה.
“כלומר, הוא ירד לכאן לפני שהוא יצא לעיר?”
קארן לא ענתה.
“הוא ידע שאני אשאל.”
“אני מצטערת.”
“הוא שילם לך?”
עיניה נפערו.
“לא.”
“אני אשלם לך יותר.”
המילים יצאו מפי לפני שהספקתי לחשוב.
מיד התחרטתי.
קארן נסוגה צעד.
“אני לא יכולה לעזור לך.”
הסתובבתי משם בידיים רועדות.
רוברט לא רק שיקר לי.
הוא חשב מראש שאשאל שאלות.
עוד לפני שיצא, הוא ירד לקבלה ודאג שהאישה לא תגלה לי דבר.
באותו ערב ישבתי מול רוברט ליד שולחן ארוחת הערב והעמדתי פנים שהכול בסדר.
הוא סיפר על העיר.
צחק על כך שבמקום חנות הספרים הישנה יש עכשיו חנות בגדים.
כמעט לא שמעתי מה הוא אומר.
כל הזמן חשבתי על ארבעים השנים שלנו יחד.
האם באמת היינו מאושרים כפי שחשבתי?
או שפשוט הייתי האחרונה שגילתה את האמת?
המלצר הניח את הצלחת שלי על השולחן.
“בתיאבון.”
“תודה.”
ואז הוא המשיך הלאה.
באותו רגע הבחנתי במשהו מתחת לצלחת שלי.
פיסת נייר מקופלת.
הלב שלי התחיל לפעום מהר יותר.
מתחת לשולחן פתחתי אותה.
היו עליה שני משפטים.
“אני יודע מה הסוד של בעלך.”
“ניפגש בשעה 11 בלילה ליד הכניסה האחורית. תבואי לבד.”
קראתי את זה פעמיים.
ואז קיפלתי את הנייר והכנסתי אותו לתיק.
בשעה אחת עשרה בלילה רוברט כבר שכב במיטה וצפה בטלוויזיה.
“אני יורדת להביא תה.”
הוא הביט בשעון.
“עכשיו?”
“אני לא מצליחה להירדם.”
“אני אבוא איתך.”
“לא.”
הוא הביט בי.
“תישאר כאן.”
לרגע חשבתי שהוא יתחיל לשאול שאלות.
אבל בסופו של דבר הוא רק הנהן.
לא לקחתי את המעלית.
ירדתי במדרגות.
ליד הכניסה האחורית חיכה גבר מתחת לאור צהבהב וחלש.
הוא לבש מדי מלון.
על תג השם שלו היה כתוב: אוון.
“את זה לא שמעת ממני,” הוא אמר.
“רק תגיד לי את האמת.”
“ראיתי את בעלך כאן פעמים רבות.”
החזה שלי התכווץ.
“עם אישה אחרת?”
הוא היסס.
“עם אישה צעירה.”
האצבעות שלי התהדקו סביב רצועת התיק.
“מאז מתי?”
“אני לא יודע בדיוק. אולי כבר שנתיים.”
שנתיים.
במשך שנתיים, בזמן שרוברט ואני חיינו את חיי הנישואים הרגילים שלנו, הוא הגיע לכאן.
“עד כמה היא צעירה?”
“בערך בת עשרים ושלוש.”
נאחזתי במעקה.
רוברט היה בן שישים וחמש.
הבטן שלי התהפכה.
“הם נשארו יחד ללילה?”
פניו של אוון השתנו.
“את חושבת שהיה ביניהם רומן?”
“מה עוד אני אמורה לחשוב?”
“לא.”
הבטתי בו.
“לא?”
“מר האריס הזמין את החדר על שמו, אבל הוא אף פעם לא נשאר ללילה.”
“איך אתה יודע?”
“אני עובד עד מאוחר. ראיתי אותו כשהוא יצא.”
“אז למה הוא שילם על החדר של הבחורה?”
אוון פתח את פיו.
אבל לפני שהספיק לענות, קול מוכר נשמע מאחוריי.
“את באמת רוצה לדעת?”
הסתובבתי.
רוברט עמד בפתח.
למשך כמה שניות אף אחד לא זז.
ואז הסתכלתי עליו.
“מי האישה הזאת?”
רוברט הביט באוון.
“לך.”
אוון נעלם מאחורי הדלת.
שילבתי את זרועותיי.
“מי האישה הזאת?”
רוברט נראה עייף.
“קראו לה אריאלה.”
“לא שאלתי מה שמה.”
“היא בת עשרים ושלוש.”
“עדיין לא ענית לי.”
רוברט עצם את עיניו.
“היא הנכדה שלי.”
צחקתי.
לא מפני שזה היה מצחיק.
זה היה הצחוק המוזר והמיואש שפורץ כשהמוח לא מסוגל לעכל את מה ששמע זה עתה.
“הנכדה שלך?”
“הנכדה שלי.”
“רוברט, יש לנו שלושה נכדים.”
“אני יודע.”
“אין לך נכדה נוספת.”
“אבל יש לי.”
נסוגתי צעד.
“מי אבא שלה?”
הוא בלע רוק.
“הבן שלי.”
קפאתי.
“אין לך בן.”
“לא ידעתי שיש לי.”
השתיקה נראתה אינסופית.
ואז רוברט סיפר לי הכול.
לפני שהכיר אותי, הוא יצא עם אישה בשם הלן.
הוא היה אז בן עשרים ושתיים.
הם היו יחד פחות משנה ואז נפרדו.
רוברט עבר לעיר אחרת בגלל העבודה שלו.
כמה חודשים לאחר מכן הוא הכיר אותי.
אבל מה שהוא לא ידע היה שהלן הייתה בהיריון כשנפרדו.
היא מעולם לא סיפרה לו.
נולד לה בן, מייק.
מייק גדל בלי לדעת מי אביו הביולוגי.
ואז, לפני שלוש שנים, מייק מת באופן בלתי צפוי.
הוא היה רק בן ארבעים ואחת.
מחלת לב שלא אובחנה גרמה למותו.
לאחר מכן הלן חיה עם רגשות אשם.
במשך עשרות שנים היא נשאה בתוכה את הסוד.
ואז גם היא חלתה.
לפני מותה היא סוף סוף סיפרה לאריאלה מי היה הסבא האמיתי שלה.
היא מסרה לה את שמו של רוברט.
את העיר שבה גדל.
כל מה שזכרה עליו.
אריאלה מצאה אותו באינטרנט.
“בהתחלה חשבתי שמדובר בהונאה,” אמר רוברט.
“ואחר כך?”
“עשינו בדיקת DNA.”
הבטתי בו.
“ומה יצא?”
“היא הנכדה שלי.”
פתאום הרגליים שלי נחלשו.
התיישבתי על ספסל ליד הכניסה.
רוברט נשאר עומד.
“מאז מתי אתה יודע?”
הוא היסס.
ההיסוס שלו כבר אמר הכול.
“מאז מתי?”
“כמעט שנתיים.”
“שנתיים?”
“לא ידעתי איך לספר לך.”
הבטתי בו.
“מה קרה כשהיא פנתה אליך בפעם הראשונה?”
“הייתי מבולבל.”
“ואחרי בדיקת ה-DNA?”
“הייתי בהלם.”
“ואחרי שנפגשת איתה?”
הוא לא ענה.
“כמה פעמים נפגשתם?”
“שמונה.”
“שמונה?”
“אולי תשע.”
“אתה אפילו לא יודע?”
“אני יודע,” הוא אמר בשקט. “שמונה פעמים.”
“שמונה פעמים הגעת לכאן.”
“כן.”
“שמונה פעמים פגשת אותה בלי לספר לי.”
“כן.”
“וגם שילמת על החדר שלה.”
“היא גרה ארבע שעות מכאן. לא רציתי שהיא תוציא כסף על מלון רק כדי להיפגש איתי.”
“למה דווקא המלון הזה?”
“זה היה מקום ניטרלי.”
צחקתי במרירות.
“ניטרלי?”
הבטתי סביבי בלובי.
“כאן בילינו את ירח הדבש שלנו.”
“אני יודע.”
“יכולת לבחור כל מלון אחר.”
“אני יודע.”
“האם אי פעם חשבת שזה מוזר שאתה נפגש עם הנכדה הסודית שלך דווקא כאן?”
“בכל פעם.”
“אז למה?”
הוא השפיל את מבטו.
“כי כאן נפגשנו לראשונה. אחר כך גם היא הרגישה שהמקום מוכר לה.”
רק הסתכלתי עליו.
“מה עשיתם?”
“דיברנו.”
“על מה?”
“על מייק.”
קולו נשבר.
“היא רצתה לדעת אם ירשה ממני דברים מסוימים.”
הבטתי בדמעות שנקוו בעיניו.
“היא שאלה אם הייתי טוב במתמטיקה, כי היא הייתה נוראית בזה.”
הוא הפנה את ראשו.
“על רוב השאלות שלה לא ידעתי לענות.”
לרגע אחד הרגשתי משהו אחר.
לא כעס.
כאב.
רוברט גילה שיש לו בן, אבל הוא כבר לא יוכל לעולם לפגוש אותו.
הוא לעולם לא ישמע את קולו.
לעולם לא יחזיק את ידו.
לעולם לא ישב איתו ליד שולחן וישאל אותו איך היה כשהיה ילד.
הבנתי את הכאב שלו.
אבל זה עדיין לא אומר שסלחתי לו.
“למה לא סיפרת לי?”
“פחדתי.”
“ממה?”
“מהמחשבה שלך עליי.”
“על מה?”
“על הכול.”
“על הלן? על מייק? על אריאלה? על עצמך?”
“כן.”
“אתה אפילו לא ידעת שמייק קיים.”
“אני יודע.”
“אז למה שאאשים אותך?”
“לא ידעתי.”
“לא,” אמרתי בשקט. “לא ידעת.”
הוא הביט בי.
“רציתי לספר לך.”
“מתי?”
הוא לא הצליח לענות.
הסבתי את מבטי.
“גילית שיש לך בן.”
“כן.”
“גילית שהוא מת.”
“כן.”
“מצאת נכדה.”
“כן.”
“ובמקום לספר לאישה שהייתה לצידך ארבעים שנה, החלטת לשמור את זה בסוד.”
“רציתי להגן על כולם.”
“לא.”
נענעתי בראש.
“רצית להגן על עצמך.”
רוברט השפיל את ראשו.
“ידעת כמה השתיקה של הלן עלתה למשפחה שלה,” המשכתי. “במשך שנים היא דחתה את האמת כי חשבה שעוד יש לה זמן.”
“אני יודע.”
“ואתה עשית בדיוק אותו הדבר.”
“איירין…”
“הייתה לך אישה.”
הוא הביט בי.
“היה מישהו שהיה לצידך במשך ארבעים שנה. מישהי שהגיעה לה האמת.”
הוא לא ענה.
למחרת בבוקר נשמעה דפיקה בדלת חדר המלון שלנו.
רוברט היה במקלחת.
אני פתחתי את הדלת.
אישה צעירה עמדה במסדרון.
היה לה שיער כהה.
עיניים חומות.
והיא נראתה בבירור עצבנית.
ידעתי מיד.
“אריאלה?”
היא הנהנה.
“היי.”
היא הציצה מעבר לכתף שלי לתוך החדר.
“רוברט כאן?”
רוברט יצא מהמקלחת.
ברגע שראה אותה, פניו התרככו.
“אריאלה.”
היא חייכה בחוסר ביטחון.
“הגעתי.”
ואז היא הסתכלה עליי.
“אני מצטערת.”
קימטתי את מצחי.
“על מה?”
היא הביטה ברוברט.
“הוא התקשר אליי אתמול בלילה. הוא אמר לי לבוא ולפגוש אותך.”
הבטתי ברוברט.
אריאלה המשיכה:
“חשבתי שאת יודעת עליי.”
הבטן שלי התכווצה.
“ידעת שאני לא יודעת שאת קיימת?”
פניה השתנו.
היא הביטה ברוברט.
“אמרת לי שהיא יודעת.”
רוברט עצם את עיניו.
“אמרתי שהיא יודעת שיש משהו מהעבר שלי.”
“לא.”
קולה של אריאלה נעשה חד יותר.
“אמרת לי שהיא יודעת עליי.”
“לא אמרתי בדיוק את זה.”
“אבל זה בדיוק מה שגרמת לי להאמין.”
היא הסתכלה עליי.
“אני מצטערת.”
“את לא צריכה להתנצל.”
“חשבתי שאת יודעת שאני קיימת.”
“אני מאמינה לך.”
רוברט צעד קדימה.
“אנחנו יכולים לשבת ולדבר על זה?”
“לא.”
עיניה של אריאלה התמלאו דמעות.
“לא רציתי לגרום לבעיות.”
“את לא גרמת לבעיות.”
“אני רק רציתי משפחה.”
אחרי המשפט הזה, שלושתנו השתתקנו.
אריאלה הביטה ברוברט.
“אבא מת. אחר כך סבתא שלי מתה. גיליתי שיש עוד מישהו בעולם שקשור אליי ורציתי להכיר אותו.”
קולה נשבר.
“לא רציתי לקחת מכם שום דבר.”
הבטתי בה.
“לא לקחת מאיתנו כלום.”
“חשבתי שאולי לא תרצי לפגוש אותי.”
זה כאב.
כי רוברט נתן לה לחשוב שזו הייתה החלטה שלי לא לפגוש אותה.
הוא הסתיר את האמת משתינו.
“לא ידעתי שאת קיימת,” אמרתי.
היא הנהנה לאט.
ואז פנתה אל רוברט.
“למה עשית את זה?”
רוברט התיישב על קצה המיטה.
“פחדתי שאם אספר לאיירין, הכול ישתנה.”
אריאלה הביטה בו.
“אבל זה השתנה בכל מקרה.”
אף אחד לא אמר דבר.
לבסוף אריאלה התיישבה ליד החלון.
התיישבתי מולה.
רוברט נשאר על קצה המיטה.
אריאלה סיפרה לי על מייק.
הוא היה מכונאי.
במידה רבה הוא גידל אותה לבדו.
הוא אהב מכוניות ישנות, בדיחות גרועות ולהכין ארוחת בוקר בחצות.
היא הראתה לי תמונה שלו.
הסתכלתי זמן רב בפניו.
הדמיון לא היה ברור.
אבל הוא היה שם.
בעיניים.
בצורת הלסת.
במשהו בחיוך שלו.
עכשיו הבנתי למה רוברט התמוטט כשראה אותה בפעם הראשונה.
הוא לא רק מצא נכדה.
הוא מצא חתיכה מהילד שמעולם לא זכה להכיר.
כשאריאלה עמדה לעזוב, היא חיבקה את רוברט.
ואז עמדה מולי.
“אני מצטערת.”
“אל תתנצלי יותר.”
היא חייכה בעצב.
ואז שאלה:
“אני יכולה להתקשר אלייך לפעמים?”
רוברט הביט בי.
גם אני הבחנתי בזה.
גם אריאלה הבחינה.
“כן,” אמרתי.
עיניה התמלאו שוב בדמעות.
“בסדר.”
אחרי שהיא עזבה, רוברט אמר בשקט:
“תודה.”
הבטתי בו.
“אני לא כועסת בגלל שיש לך נכדה.”
“אני יודע.”
“לא. תקשיב לי.”
הוא הקשיב.
“אני כועסת כי גילית שיש לך נכדה והחלטת שאין לי זכות לדעת עליה.”
הוא השפיל את מבטו.
“אני מצטער.”
“אני יודעת.”
“את יכולה לסלוח לי?”
במשך זמן רב לא עניתי.
“אני לא יודעת.”
זו הייתה האמת.
למחרת חזרנו הביתה.
הטיול של יום הנישואין שלנו הסתיים בלי שמפניה, בלי תמונות ובלי ארוחת הערב הרומנטית שתכננו לערב האחרון.
שלושה ימים לאחר מכן אריאלה שלחה לי הודעה.
“אני מקווה שזה בסדר שיש לי את המספר שלך. רוברט נתן לי אותו.”
בהיתי בהודעה במשך זמן רב.
ואז הגיעה הודעה נוספת.
“לא פניתי אלייך כדי להרוס משהו. כבר איבדתי את אבא שלי ואת סבתא שלי. רק רציתי לדעת אם נשאר לי עוד מישהו מהמשפחה.”
התקשרתי אליה.
דיברנו כמעט שעתיים.
בעיקר על מייק.
קצת על רוברט.
אבל שום דבר על הנישואים שלי.
זה יישאר ביני לבין רוברט.
בשבוע הבא אני אפגש עם אריאלה לקפה.
רוברט לא יבוא.
הוא יודע את זה.
במשך ארבעים שנה חשבתי שהמלון שבו בילינו את ירח הדבש שלנו מסמל את תחילת החיים המשותפים שלנו.
עכשיו הוא מסמל עבורי גם משהו אחר.
מקום שבו בעלי ניסה להרחיק זו מזו את שתי המשפחות של חייו.
אני עדיין לא יודעת מה יקרה לנישואים שלנו.
ארבעים שנה לא נעלמות בגלל החלטה נוראית אחת.
אבל ארבעים שנה גם לא מוחקות את אותה החלטה.
הדבר המוזר ביותר בכל הסיפור הוא שבלילה הנורא ההוא חשבתי שאישה צעירה לקחה ממני משהו מבעלי.
היא לא עשתה את זה.
היא אפילו לא ידעה שהיא סוד של מישהו.
הטעות הזאת הייתה כולה של רוברט.
אריאלה לא חיפשה גבר נשוי.
היא לא רצתה לפרק משפחה.
היא הייתה פשוט אישה צעירה שאיבדה את אביה, איבדה את סבתה, ואז גילתה לפתע שבאיזשהו מקום בעולם יש עוד אדם אחד ששייך למשפחה שלה.
היא חיפשה משפחה.
ולא משנה מה יקרה ביני לבין רוברט, אני לא אתן לה לאבד עוד אדם אחד מהמשפחה שלה.
