חמי הורה לאבא שלי לשבת רחוק יותר. אבא שלי קם ולקח מהשולחן את המתנה שלו.

חמי אמר לאבא שלי לעבור ולשבת רחוק יותר.

אבא שלי קם, לקח את המתנה שהניח על השולחן ופשוט יצא משם.

ואז אני לקחתי את המיקרופון.

אני נשואה לגלב כבר שלוש עשרה שנים. במשך כל השנים האלה, ארוחות יום ראשון אצל משפחת לומאקין נראו כמעט תמיד אותו דבר.

בראש השולחן ישב אדוארד סטניסלבוביץ’, חמי.

לצדו ישבה אשתו, לריסה פטרובנה.

וכל השאר הקשיבו.

כשאדוארד אמר שהאוכל מלוח מדי, כולם הסכימו.

כשאמר שהרהיטים החדשים באיכות גרועה, כולם הנהנו.

וכשהוא צחק על מישהו, האחרים צחקו יחד איתו, בדרך כלל רק מתוך אי־נעימות.

באותו יום הגיע תורו של אבא שלי.

— החתן שלך שוב יביא איזה חתיכת עץ? — שאל אדוארד, בעודו מרים פטרייה במזלג.

בדיוק חתכתי לחם.

הסכין נתקעה בקרום הקשה.

— אבא אוהב להכין דברים מעץ, — אמרתי.

אדוארד צחק.

— אני יודע. לוח קטן עם עלים, קופסה, שרפרף… בשביל מה צריך את כל זה? הוא לא יכול פשוט לקנות משהו נורמלי?

לא עניתי.

אבא שלי, גנאדי, היה בן 67. מאז שפרש לגמלאות, הוא בילה כמעט את כל זמנו הפנוי בסדנה הקטנה שלו.

הוא אהב לעבוד בעץ.

מבחינתו זה לא היה סתם תחביב.

זו הייתה הדרך שלו להראות אהבה.

במיוחד לגלב.

בכל פעם שאבא שאל אותי:

— אדוארד אהב את זה? הוא משתמש בזה?

הייתי עונה:

— כמובן, אבא. הוא משתמש.

לא ידעתי איפה בדיוק.

כמה שבועות לאחר מכן הייתי צריכה לקחת כמה שרפרפים מהמוסך של חמי.

ושם גיליתי את האמת.

ליד הקיר עמד מדף יפהפה, מגולף בעבודת יד.

אבא שלי הכין אותו.

על המדף היו ברגים, מסמרים וכלי עבודה ישנים.

בפינה עמדה תיבת לחם מעץ. אבא הכין אותה במיוחד עבור אדוארד. עכשיו היו בתוכה כפפות ישנות וסמרטוטים.

ליד החלון הייתה תלויה תיבת קינון לציפורים, שהפכה למכל לאחסון מסמרים.

לידה עמד מעמד לספרים, ועליו הניחו מיכל קטן.

וקרש חיתוך מעץ שימש כתומך למצבר של מכונית.

ספרתי.

אחד עשר מתנות.

אחת עשרה פעמים שבהן אבא שלי השקיע זמן, כסף ואהבה כדי להכין משהו עבור המשפחה הזאת.

אחת עשרה מתנות שאף אחד אפילו לא חשב שמגיע להן מקום בתוך הבית.

באותו ערב שאלתי את גלב:

— ידעת?

הוא השפיל את מבטו.

— ידעתי שהן במוסך.

— ולא אמרת לי?

— לא רציתי לריב עם אבא שלי.

למחרת לקחתי את המדף לבית שלנו.

ניקיתי אותו, שיפצתי אותו ותליתי אותו במטבח שלי.

שלושה שבועות לאחר מכן אדוארד הודיע בקבוצה המשפחתית שהוא עורך מסיבת יום הולדת גדולה.

במסעדה המחיר היה 4,500 רובל לאדם.

24 מוזמנים.

בסך הכול 108,000 רובל.

כעבור זמן קצר הופיעה הודעה נוספת:

— אתם צעירים ועובדים. תשלמו חצי.

54,000 רובל.

שילמתי מהחסכונות שלי. זה היה כסף שחסכתי עבור מחנה הקיץ של הבן שלנו, סאבה.

אדוארד הגיב רק באימוג’י של אגודל למעלה.

כמה ימים לאחר מכן לריסה שלחה את סידור השולחנות.

בשולחן המרכזי היו אמורים לשבת אדוארד, לריסה, גלב, אני, סאבה, ויקה ובעלה, וכמה מעמיתיו לשעבר של אדוארד.

השולחן השלישי היה ליד המטבח.

שם הופיעו שמותיהם של המנחה סטאס, הצלם, הדי־ג’יי ו…

גנאדי.

שמו של אבא שלי אפילו לא נכתב עם שם האב שלו.

כאילו הוא היה חלק מצוות השירות.

בהיתי במסך במשך כמה שניות.

ואז כתבתי בקבוצה:

— אבא ישב לידי. אני שילמתי על חצי מהשולחן.

אדוארד ענה מיד:

— אה, הבנתי. מי שמשלם גם מחליט איפה כולם יושבים?

עשרה ימים לפני המסיבה אבא התקשר אליי.

הקול שלו נשמע שונה.

— אינה, אדוארד אמר לי לא להביא שום דבר שהכנתי בעצמי. הוא אומר שיהיו אורחים חשובים. שאביא מעטפה, כמו כולם.

הוא שתק לרגע.

— הצלחתי לחסוך חמשת אלפים רובל, — אמר לבסוף. — זה כמעט שישית מהפנסיה שלי.

ואז הוא הראה לי קופסה.

כשפתח אותה, נשארתי ללא מילים.

בתוכה היה משחק שחמט.

אבא עבד עליו במשך ארבעה חודשים.

32 כלי שחמט מעץ אגס ואגוז.

לסוסים היו רעמה קטנה מגולפת ביד.

למלכות היו כתרים זעירים.

על מכסה הקופסה אבא חרך ברכה ליום הולדתו של אדוארד.

זו הייתה מתנה שנעשתה באהבה.

ארבעה חודשים של עבודה.

צילמתי אותה ושלחתי לקבוצה המשפחתית.

— זו המתנה שאבא שלי הכין לאדוארד סטניסלבוביץ’. ארבעה חודשים של עבודה. אם הוא לא רוצה אותה, שיגיד עכשיו. אבא ייקח אותה בחזרה הביתה.

ויקה הייתה הראשונה שענתה:

— זה מדהים!

אחרים התחילו גם הם לשבח את המתנה.

אדוארד שתק במשך כמה דקות.

בסופו של דבר כתב:

— שיביא.

באותו ערב גלב התקשר לאביו.

— אבא, אתה טועה.

אדוארד ניתק את הטלפון.

ביום המסיבה, המסעדה “הנמל הישן” הייתה מלאה באנשים. היא שכנה בתוך מסוף נהר ישן, עם קורות עץ וחלונות גדולים שפנו אל הנהר.

אבא נסע כמעט 190 קילומטרים בניבה הישנה שלו.

הוא לקח איתו תרמוס וכמה כריכים לדרך.

את קופסת השחמט הוא חגר בחגורת הבטיחות למושב שליד הנהג.

הוא לבש חליפה אפורה.

אותה חליפה שלבש בהלוויה של אמא שלי.

בכיס הפנימי הייתה המעטפה עם חמשת אלפים הרובל.

אדוארד היה לבוש ללא דופי, בחליפה בת שלושה חלקים ועניבת פרפר.

ואז קרה משהו בלתי צפוי.

קרבץ, הבוס לשעבר שלו, הגיע למסיבה.

אדוארד התמלא התלהבות.

— קרבץ! באת!

הוא חיבק אותו ומיד הוביל אותו לשולחן המרכזי.

אבל כל המקומות כבר היו תפוסים.

אדוארד הסתכל סביבו.

ואז ראה את אבא שלי.

המוזיקה נעצרה לכמה שניות.

אדוארד אמר בקול:

— גנאדי, לך תשב שם, ליד הצלם. אדם רציני צריך לשבת כאן.

באולם השתררה דממה.

גלב התחיל לקום.

— אתה הבן שלי. אתה תישאר כאן, — אמר אדוארד.

אבא שלי לא ענה.

הוא רק רכס באיטיות את כפתורי הז’קט שלו.

אחר כך הוציא את המעטפה מהכיס והניח אותה מול אדוארד.

— כמו שביקשת. כמו אדם הגון.

אחר כך לקח את קופסת השחמט.

ויצא.

קמתי.

אבל לפני שיצאתי, לקחתי את המיקרופון.

— רגע אחד.

כולם הסתכלו עליי.

— היום כולם מדברים על כבוד. אז אני רוצה לשאול שאלה אחת.

הסתכלתי ישירות על אדוארד.

— במשך שלוש עשרה שנים אבא שלי הכין עבורך אחת עשרה מתנות. בידיים שלו. בכסף שלו ובזמן שלו. אחת מהן הייתה במוסך, מכוסה בשומן. אחרת שימשה לאחסון סמרטוטים. אחרת הפכה למקום לאחסון מסמרים.

אף אחד לא אמר מילה.

— היום הושבת את אבא שלי ליד המטבח, ליד הדי־ג’יי. אפילו לא כתבת את שם האב שלו. ועכשיו אמרת לו לקום כי אדם “רציני” צריך את המקום שלו.

אדוארד האדים.

המשכתי.

— אני שילמתי 54,000 רובל עבור מחצית מהמסיבה הזאת.

הצבעתי לעבר המעטפה.

— כלומר, אבא שלי שילם בעצמו עבור המקום שלו בשולחן.

עצרתי לרגע.

— ועכשיו הוא פשוט פינה אותו לאדם “רציני”.

סאבה קם מיד.

— אני הולך עם סבא.

הוא לקח את המעיל שלו.

גלב הביט בי.

— אני נשאר. זה יום ההולדת של אבא שלי.

— אני יודעת, — עניתי.

ויצאתי עם אבא שלי.

בחוץ קיבלנו את פניו של האוויר הקר מהנהר.

הלכנו כמה דקות בשתיקה.

לבסוף אבא שאל:

— זה נכון? באמת השאירו את הדברים שלי במוסך?

השפלתי את עיניי.

— כן, אבא.

הוא לא אמר דבר נוסף.

כשהגענו הביתה, אבא פתח את קופסת השחמט והושיט לסאבה את הכלים הלבנים.

— הלבנים שלך.

באותו לילה הם שיחקו עד מאוחר.

חודש עבר.

אדוארד עדיין לא דיבר איתי.

גלב סיפר שאביו החזיר לגנאדי את חמשת אלפי הרובל.

— תגיד לחותן שלך שאני לא צריך נדבות.

גלב התחיל לבקר אצל הוריו לבדו.

לריסה התקשרה אליי פעם אחת.

— אינה… — היא אמרה באנחה.

עניתי:

— לריסה פטרובנה, אני לא זו שצריכה להתנצל.

אחר כך יצאתי מהקבוצה המשפחתית.

גלב עדיין אומר:

— אבא שלי טעה. אבל לקחת את המיקרופון היה מוגזם.

אנחנו עדיין מתווכחים על זה.

המדף שאבא שלי הכין תלוי במטבח שלי.

עליו נמצאים קינמון, עלי דפנה ופלפל.

משחק השחמט מונח על המקרר.

כשסבא מגיע, סאבה מיד מוריד אותו משם.

ואני, בפעם הראשונה מזה שנים, ישנה בשקט.

אולי השאלה האמיתית היא לא אם הגזמתי כשלקחתי את המיקרופון ביום ההולדת של אדם אחר.

אולי השאלה האמיתית היא:

למה אבא שלי היה צריך לחכות שלוש עשרה שנים כדי סוף סוף לקום מהשולחן ההוא?

ולמה, ברגע שהוא קם, אני סוף סוף הבנתי שאני צריכה לקום איתו ולעזוב?