״אני לא אקח את הילדה הזאת הביתה״.
ניקולאי עמד במסדרון של בית היולדות, אוחז בידיו זר של ציפורנים. בחוץ ירד שלג כבד. הוא הביט דרך החלון אל הרחוב הלבן, בעוד אשתו, ליודמילה, הסתכלה עליו בתדהמה.
״מה זאת אומרת לא תיקח אותה? המונית תהיה כאן בשתים־עשרה״.
ניקולאי הסתובב אליה סוף־סוף.
״את בכלל ראית מה יש לה על הפנים?״
״כמובן. הרופא אמר שזה המנגיומה. אולי עם הזמן זה ידהה״.
״אולי!״ הוא צחק במרירות. ״אבל אולי זה גם לא ייעלם. אני צריך לחיות בין אנשים. מה הם יגידו?״
ליודמילה הביטה בו בשקט.
״שום דבר. היא לא נולדה בשבילם״.
אבל ניקולאי לא לקח את בתו שלו הביתה.
בסופו של דבר, השכנה מהקומה השלישית, ולנטינה פטרובנה, הגיעה במונית כדי לקחת את ליודמילה ואת התינוקת. היא שילמה על הנסיעה מכיסה.
כשראתה את התינוקת, היא פתחה בעדינות את השמיכה וחייכה.
״איזו ילדה יפה! והכתם הזה לא אומר שום דבר על האדם שהיא תהיה כשתגדל״.
איש לא ידע אז עד כמה המילים האלה יתבררו כנכונות.
הכתם האדום הכהה כיסה כמעט מחצית מצדה השמאלי של פניה של נינה. הרופאים המליצו על טיפולי לייזר יקרים, אבל ממשכורתה של ליודמילה לא היה שום סיכוי לחסוך סכום כזה.
יום אחד שאלה נינה בשקט:
״אמא, אם אני לא אוכל ארוחת צהריים בבית הספר, נצליח לחסוך את הכסף מהר יותר?״
ליודמילה נענעה מיד בראשה.
״בשום פנים ואופן. את תאכלי ארוחת צהריים. ועל זה אנחנו לא מדברות יותר״.
בבית נינה הרגישה בטוחה. בחצר, לעומת זאת, הילדים לא חסכו ממנה דבר.
״הנה המנומשת!״
״לא מנומשת, דלמטית!״
בהתחלה נינה הייתה חוזרת הביתה בוכה. עם הזמן היא הבינה שכשהיא בוכה, הכתם שעל פניה נראה אפילו בולט יותר.
אז היא התחילה ללכת כשהצד השמאלי של פניה מופנה תמיד לכיוון הקיר.
ואז ולנטינה פטרובנה התערבה.
יום אחד היא ראתה את הילדה יושבת ובוכה ליד הבניין.
״למה את בוכה?״
נינה ניגבה את דמעותיה.
״הם אמרו שאף אחד אף פעם לא ירצה להתחתן איתי״.
ולנטינה קמה מהספסל והושיטה לה את ידה.
״בואי איתי״.
בדירתה חיכתה מכונת תפירה ישנה.
ולנטינה התיישבה ליד נינה והחלה להראות לה כיצד להעביר את הבד מתחת למחט.
התפר הראשון יצא עקום.
נינה הביטה בו בעצב.
״זה מכוער״.
״כמובן״, ענתה ולנטינה. ״בפעם הראשונה כולם טועים״.
אחר כך היא אחזה בידיה של הילדה.
״תסתכלי על האצבעות שלך. יש לך ידיים של תופרת. ותזכרי דבר אחד. אנשים מסתכלים על הפנים במשך שלוש שניות, לכל היותר חמש. אבל במה שאת יוצרת בידיים שלך הם יכולים להתפעל כל החיים״.
נינה לא שכחה את המילים האלה לעולם.
שנים לאחר מכן היא כבר תפרה בגדים לחברותיה לכיתה.
אבל כשהייתה בת שבע־עשרה, אמה לקתה בשבץ.
נינה ויתרה על הלימודים באוניברסיטה.
במשך שש־עשרה שנים היא טיפלה באמה.
באותה תקופה היא הכירה בחור צעיר בשם ארטם. הוא היה האדם הראשון שמעולם לא שאל אותה דבר על הכתם. הוא לא העיר עליו. הוא לא ניסה להעמיד פנים שאינו רואה אותו. הוא פשוט התייחס לנינה כמו אל כל אישה אחרת.
במשך תקופה מסוימת הם היו מאושרים.
עד שארטם פגש את אמה החולה.
אחרי הפגישה הוא שאל:
״זה עוד יימשך הרבה זמן?״
נינה הביטה בו.
״אני מקווה. אני רוצה שאמא שלי תהיה איתנו עוד הרבה שנים״.
כעבור כמה ימים התקשרה אמו של ארטם.
״נינה, יש לך כתם על הפנים ואת גם מטפלת באמא חולה. תחשבי על זה. מה בעצם את יכולה להציע לבן שלי? את צריכה לשחרר אותו״.
נינה עמדה ליד הכיריים. בסיר התבשלה כוסמת.
היא הביטה בה בשלווה.
״הוא הבן שלך. אם את רוצה לשחרר אותו ממני, תעשי את זה בעצמך. אני בדיוק מבשלת את ארוחת הערב שלי״.
והיא ניתקה.
אחר כך ניסתה למצוא עבודה.
במספרה אחת אמרו לה:
״את תהיי הפנים של החברה שלנו״.
במקום אחר שאלו אותה:
״ניסית פעם להסתיר את זה?״
בסופו של דבר נינה הפסיקה לחפש עבודה.
היא התחילה לתפור בבית.
בהתחלה תיקנה מכנסיים לשכנים. אחר כך הגיעו החברים שלהם. בהמשך הגיעו גם חברים של החברים.
יום אחד שמלה שתפרה נינה הועלתה לאינטרנט.
ומאותו רגע הכול התחיל להשתנות.
נינה עבדה בלילות, ובימים טיפלה באמה.
היא קנתה מכונת תפירה תעשייתית. אחר כך קנתה גם מכונת אוברלוק.
השנים חלפו.
לנינה כבר הייתה סדנה משלה, והיא העסיקה עשרים ושתיים תופרות.
אבל אמה לא זכתה לראות את ההצלחה.
זמן קצר לפני מותה, ליודמילה אחזה בידה של בתה.
״נינה… תסלחי לי שלקחתי לך את החיים״.
נינה הנידה בראשה.
״את נתת לי את החיים. זה לא אותו הדבר״.
שנתיים לאחר מכן חזרה נינה לשכונה שבה גדלה.
שם היא גילתה שוולנטינה פטרובנה הועברה לבית אבות.
היא לא היססה אפילו לרגע.
היא נסעה לקחת אותה.
כשראתה את האישה הקשישה, בקושי הצליחה לזהות אותה. ולנטינה הייתה רזה, חלשה ושבורה, וישבה בכיסא גלגלים.
לפתע היא הרימה את עיניה.
היא ראתה את פניה של נינה.
״נינוצ’קה… זאת את?״
״אני״.
״למה באת?״
נינה חייכה מבעד לדמעות.
״בשבילך״.
״לאן את לוקחת אותי?״
״הביתה״.
ולנטינה הנידה בראשה.
״כבר אין לי בית״.
נינה אחזה בידה.
״בוודאי שיש לך. אצלי״.
היא לקחה אותה איתה.
כעבור כמה חודשים ולנטינה כבר ישבה שוב ליד מכונת התפירה.
יום אחד קיבלה נינה לעבודה בסדנה בחורה צעירה.
הבחורה הוציאה בעצבנות את ידיה מתוך שרוולי המעיל.
כתמים לבנים כיסו את אצבעותיה ואת כפות ידיה.
״יש לי ויטיליגו״, היא אמרה בשקט. ״זה לא מדבק. אבל בכמה מקומות אמרו לי שהם לא יכולים להעסיק אותי, כי הלקוחות יראו את זה״.
נינה עמדה לענות, אבל ולנטינה פטרובנה הקדימה אותה.
האישה הקשישה לקחה את ידיה של הבחורה בידיה והביטה בהן היטב.
״איזה אצבעות יפות יש לך!״
הבחורה הביטה בה בתדהמה.
ולנטינה חייכה.
״תקשיבי לי טוב. אנשים מסתכלים על הפנים במשך שלוש שניות. לכל היותר חמש. אבל במה שאת יוצרת בידיים שלך הם יכולים להביט כל החיים״.
עיניה של הבחורה התמלאו דמעות.
ולנטינה הביטה בנינה.
״נעסיק אותה?״
נינה חייכה.
״נעסיק״.
ולנטינה הנהנה.
״אם כך, אני אלמד אותה״.
וכך היא העבירה הלאה את המילים שפעם שינו את חייה של ילדה קטנה.
כי לפעמים מספיק אדם אחד כדי ללמד אותנו את הדבר החשוב ביותר: לא משנה מה אחרים מבחינים בנו קודם. מה שחשוב הוא מה שבסופו של דבר אנחנו מסוגלים ליצור בשתי הידיים שלנו.
