— אמא, אל תחסכי בבצל למילוי! רק תטגני אותו כמו שצריך בחמאה, כדי שלא יישאר מריר! — קולו של אנדריי הרעים מתוך הטלפון.
לודמילה קוזמיניצ’נה הרחיקה מעט את המכשיר מאוזנה.
אבל במטבח לא היו שום תבניות אפייה. הכיריים היו ריקות, הסירים עמדו במקומם, ובשום מקום לא נראו כרוב, בשר או משטח עבודה זרוע קמח.
במרכז שולחן האוכל, שנוקה עד הברק, הייתה מונחת רק מפית נייר ועליה מלחייה.
— את בכלל מקשיבה לי? או ששוב את סופרת את הציפורים בחלון? — שאל אנדריי בחוסר סבלנות גובר.
— אני שומעת אותך.
— אז תקשיבי! קסניה אמרה שתכיני שתי תבניות עם מילוי כבד ושומני, ועוד שלוש עם בשר. מיכאיל יגיע רעב כמו זאב אחרי המשמרת, מבחינתו ארוחת ערב קלה היא לא ארוחת ערב. חוץ מזה, אמא של קסניה מביאה גם את האחיינים שלה מהשכונה. בסך הכול יהיו שנים-עשר אנשים. הכול צריך להיות מוכן לאחת עשרה!
לודמילה קוזמיניצ’נה שתקה.
— נו? הבנת?
— הבנתי.
— יופי. כי בכל זאת יהיה קצת מביך לכבד את המשפחה המחותנת בעוגות קנויות.
הגבר השתתק לרגע.
— נהיה שם באחת עשרה. תשאירי את השער פתוח.
השיחה נותקה.
לודמילה קוזמיניצ’נה הורידה לאט את ידה, ואז הכניסה את הטלפון לכיס מעילה הבז’.
היא לא הייתה עצבנית.
במשך שלושים וחמש שנים עבדה כמוקדנית בכירה במחלקת הטיפול בתקלות ברשת החשמל העירונית. היא כבר ראתה הכול: שנאים שנשרפו, קווי מתח גבוה שנקרעו, אנשים שנכנסו לפאניקה ואפילו סופת שלגים בינואר שבמהלכה שכונת מגורים שלמה נותרה ללא חשמל.
כשאחרים צעקו, היא חשבה.
כשאחרים איבדו את הראש, היא קיבלה החלטות.
ועכשיו, באותה שלווה בדיוק, היא הביטה סביב המטבח הריק.
רק שהפעם היא לא הייתה צריכה לפתור תקלה ברשת החשמל.
הפעם היא הייתה צריכה סוף סוף לעשות סדר בחיים שלה.
כי בשלוש השנים האחרונות חיי המשפחה של בנה השתלטו בהדרגה גם על חייה.
הכול התחיל אחרי החתונה.
קסניה הבינה מהר מאוד שחמותה גרה בדירה גדולה, שהמטבח שלה מרווח ושלאודמילה יש כישרון יוצא דופן בבישול.
וכך נוצרה “ארוחת המשפחה של שבת”.
בהתחלה באמת הגיעו רק אנדריי וקסניה.
אחר כך, פעם אחת, הצטרפה אליהם אמה של קסניה.
בפעם אחרת מיכאיל.
בהמשך הגיעו שני בני דודים.
ואז גם הילדים שלהם.
בסופו של דבר, חבורה של שנים-עשר אנשים הייתה מגיעה מדי שבת שנייה בטבעיות כזאת, כאילו הדירה של לודמילה קוזמיניצ’נה אינה בית, אלא מסעדה בחינם.
התסריט תמיד היה זהה.
בסביבות הצהריים נשמע צלצול בדלת.
הדלת נפתחה.
האורחים חלצו את נעליהם במסדרון ומיד צעדו למטבח.
מיכאיל בדרך כלל היה הראשון שפתח את דלת התנור.
— נו, בואו נראה מה לודמילה קוזמיניצ’נה הכינה!
ואז היה לוקח חתיכת פשטידה.
— הממ… בפעם הקודמת היא הייתה קצת יותר עסיסית.
כולם היו צוחקים.
גם לודמילה הייתה מחייכת.
היא תמיד חייכה.
לא מפני שזה הצחיק אותה.
אלא מפני שלא רצתה שבנה ירגיש לא נעים.
והאורחים אכלו.
הרבה.
במשך שלוש שנים לא קרה אפילו פעם אחת שמישהו שאל:
— אמא, במה אפשר לעזור?
או:
— יש לך מספיק כסף לקניות?
היא גם לא זכרה שמישהו אי פעם הביא קילו קמח, חבילת חמאה או אפילו שקית סוכר.
בסוף, קסניה הייתה בדרך כלל מוציאה את קופסאות האוכל.
— אמא, את זה אנחנו ניקח.
— מיכאיל צריך ארוחת צהריים למחר.
— ואנדריי אוהב אוכל ביתי.
— ממילא זה לא ייגמר אצלך, רק יתקלקל.
ולודמילה הייתה שוב ושוב ממלאת את הקופסאות.
בקיץ שעבר היא העזה פעם להעיר בעדינות:
— מחיר הבשר כמעט הוכפל.
קסניה רק עיקמה את שפתיה.
— נו באמת, לודמילה קוזמיניצ’נה! את חסה על האוכל בשביל הבן שלך?
באותו רגע האישה לא ענתה.
רק הנהנה.
אבל עכשיו היא ניגשה לארונית.
ליד אגרטל הקריסטל היה מונח דף נייר מקופל לשניים.
בכתב יד חד וזוויתי נכתבו בו רק כמה שורות:
“נסעתי לטיפול בבית ההבראה.
סגרתי את הגז.
אפשר לקנות פשטידות במאפייה ליד תחנת החשמלית האחרונה.
לודמילה.”
ליד הדף הייתה מונחת ההפניה מרופא הראומטולוג.
לודמילה קוזמיניצ’נה הביטה פעם נוספת בדירה.
היא לא הרגישה אשמה.
רק הקלה.
היא הרימה את תיק הנסיעות הקטן שלה, סידרה את הצעיף, נעלה את הדלת מאחוריה ויצאה.
השעה הייתה שמונה.
עד שהאוטובוס יצא היה לה עוד הרבה זמן.
בעשר ארבעים וחמש הטלפון שלה התחיל לרטוט.
פעם אחת.
פעם שנייה.
פעם שלישית.
אחרי חמש צלצולים לודמילה ענתה.
— אמא!
קולו של אנדריי התנפל עליה כאילו הוא עומד להפיל את קירות חדר ההמתנה.
— איפה את?!
— בתחנת האוטובוס.
— מה?!
— בתחנת האוטובוס.
— השתגעת לגמרי?! פתחנו את הדירה, ובפנים קפוא! הכיריים ריקות! אין תה! אין פשטידה! אין כלום!
לודמילה הקשיבה בשקט.
— מיכאיל רעב! אמא של קסניה זועמת! יש אצלנו שנים-עשר אנשים!
— הבנתי.
— ועל השולחן יש פתק! מה זה הדבר הזה?!
— כתוב שם.
— מה כתוב?!
— שנסעתי לטיפול בבית ההבראה.
בצד השני של הקו שררה שתיקה במשך כמה שניות.
ואז נשמע קולה של קסניה.
— תן לי את הטלפון!
ברגע הבא היא כבר דיברה.
— לודמילה קוזמיניצ’נה! את בכלל מבינה מה עשית?!
— כן.
— שנים-עשר אנשים עומדים כאן רעבים!
— אז תקנו משהו.
— את צוחקת?!
— במאפייה אפשר לקנות פירוגי. גם עם כרוב.
— תאכלי את הפירוגי שלך בעצמך!
— קסניה! — נשמע קולו של אנדריי ברקע.
— לא! זה כבר עובר כל גבול! — צעקה האישה. — השפלת אותנו מול כל המשפחה!
לודמילה נאנחה.
— אני לא הזמנתי שנים-עשר אנשים.
— אנדריי, תעשה משהו!
בנה לקח שוב את הטלפון.
— טוב. מספיק עם זה. תישארי שם. אנחנו באים לקחת אותך.
— אין צורך.
— יש צורך! אנחנו יוצאים עכשיו. אני אדבר עם נהג האוטובוס, האוטובוס לא ייצא בלעדייך.
לודמילה פשוט ניתקה.
עד יציאת האוטובוס נותרו עשרים דקות.
והיא ידעה היטב שאנדריי יכול להגיע תוך עשר דקות.
היא לא זזה.
כעבור כמה דקות דלתות הזכוכית האוטומטיות נפתחו בתנופה.
אנדריי כמעט פרץ לתוך חדר ההמתנה.
מאחוריו הגיעה קסניה, מושכת בעצבנות בכפתורי הקרדיגן שלה.
כשראו את לודמילה, הגבר ניגש אליה.
— השתגעת לגמרי?!
— לא.
— אנשים יושבים אצלנו רעבים!
— זה לא הבית שלי.
— אבל אני הבן שלך!
לודמילה הרימה אליו את עיניה.
— בדיוק.
אנדריי נעצר.
— אז תעזרי לבן שלך!
— אני עוזרת לך כבר שלוש שנים.
— גם עכשיו את צריכה לעזור!
קסניה התערבה:
— שנים-עשר אנשים לאכול במסעדה זה הון!
— אז תבשלו בבית.
— מה?! — קסניה כמעט צחקה. — ביום החופשי שלי?!
לודמילה קמה לאט.
— ואני עבדתי שלושים וחמש שנים. במשמרות של עשרים וארבע שעות.
הברכיים שלה כאבו.
מאוד.
אבל היא הזדקפה.
— ועכשיו, בפעם הראשונה בחיי, החלטתי להקדיש שבת אחת לעצמי.
אנדריי אחז בידית תיק הנסיעות שלה.
— בואי. בדרך נקנה קמח ובשר. תוך שעה תכיני הכול.
ידה של לודמילה נסגרה סביב התיק.
— תוריד את היד.
קולה היה שקט.
ובכל זאת הוא היה תקיף כל כך, שאנדריי מיד שחרר.
— אמא…
— אני לא הטבחית של הבית.
היא הסתכלה על קסניה.
— ואני גם לא המשרתת החינמית שלך.
קסניה החווירה.
— אנחנו תמיד באנו כי אמרת שאת שמחה כשהמשפחה נמצאת יחד.
— אני הזמנתי את הבן שלי.
קולה של לודמילה היה רגוע לחלוטין.
— לא שנים-עשר אנשים.
— אבל אנחנו משפחה!
— אז בני משפחה גם מביאים לפעמים משהו.
איש לא ענה.
— שלוש שנים — המשיכה האישה. — שלוש שנים לא שאלתם אפילו פעם אחת מאיפה אני קונה את הבשר. אף פעם לא הבאתם חבילת חמאה. שקית קמח. כלום.
אנדריי השפיל את עיניו.
— אמא, לא צריך לעשות את זה כאן…
— צריך.
לודמילה הוציאה את ההפניה עם החותמת הכחולה.
— לפני שלושה שבועות הנחתי את זה על השידה שלי. זה היה מולך כשלקחת את ארגז הכלים של אבא שלך.
אנדריי הביט בדף.
— שאלת אותי פעם אחת למה הרגל שלי כואבת?
שתיקה.
בדיוק אז נשמע הכרוז:
— נוסעי קו 240 היוצא לבית ההבראה מתבקשים לגשת לרציף השני.
לודמילה הרימה את התיק.
— המפתחות לדירה אצלי! — אמר אנדריי. — את לא הולכת לשום מקום!
— אתה יכול לשמור את המפתחות.
בנה הביט בה בחוסר הבנה.
— בעוד שלושה שבועות אחזור. ואז אחליף את המנעול.
פניה של קסניה התקדרו.
— את עוד תצטערי על זה!
לודמילה התחילה ללכת.
— לא יהיה אף אחד שייתן לך כוס מים כשתהיי זקנה!
האישה נעצרה לרגע.
ואז הסתובבה.
— שלושה שבועות אף אחד לא שאל אם אני מסוגלת ללכת.
ואז המשיכה בדרכה.
— עכשיו לפחות אני יודעת שאני מסוגלת למזוג לעצמי מים.
האוטובוס יצא באיטיות מהתחנה.
דרך החלון לודמילה עדיין ראתה את אנדריי וקסניה.
הגבר הסביר משהו בכעס.
קסניה נופפה בידיה.
ואז שניהם פנו לעבר מגרש החניה.
כנראה נזכרו בשנים-עשר האנשים הרעבים.
לודמילה חייכה.
בסיבוב הבא האוטובוס הסתיר אותם מעיניה.
בחוץ חלפו במהירות יערות הסתיו בצבע חלודה.
ולפניה חיכו שלושה שבועות של שקט.
שלושה שבועות של טיפולים במעיינות המרפא.
שלושה שבועות של מנוחה.
ואפילו לא יום אחד שבו מישהו יגיד לה כמה תבניות פשטידה היא צריכה לאפות.
שלושה שבועות לאחר מכן היא ירדה מהאוטובוס בצעדים קלים יותר.
הברך עדיין הייתה רגישה, אבל הכאב נחלש מאוד.
והנשמה שלה הייתה קלה כפי שלא הרגישה במשך שנים.
כעבור ארבעים דקות עמד איש מקצוע ליד דלת דירתה.
הוא פירק את המנעול הישן.
מנעול חדש הותקן במקומו.
מפתחות חדשים.
התחלה חדשה.
והמפתח הישן, שאנדריי אחז בו בגאווה שלושה שבועות קודם לכן, הפך ברגע אחד לחתיכת מתכת חסרת ערך.
בשש בערב הטלפון צלצל.
זה היה אנדריי.
— כבר חזרת הביתה?
— כן.
— ואיך הבריאות?
— עכשיו הרבה יותר טובה.
שתיקה קצרה השתררה.
אנדריי כנראה ציפה שאמו תבקש סליחה.
או לפחות תנסה להסביר את עצמה.
אבל לודמילה לא אמרה דבר.
בסופו של דבר בנה דיבר.
— קסניה אמרה שהיא לא תתקשר ראשונה. השפלת אותנו מאוד.
לודמילה שתקה.
— למיכאיל זה עלה הרבה כסף באותו יום. היינו צריכים לאכול במסעדה.
— הבנתי.
— אבל אני מוכן לשכוח את זה.
גבותיה של לודמילה התרוממו.
— מחר שבת — המשיך אנדריי. — נגיע בסביבות שתיים. תכיני את הפשטידות הרגילות. עם בשר ועם תפוחים. הפעם בלי עוד סצנות.
האישה ניגשה לחלון.
הדירה הייתה שקטה.
חמה.
שלה.
— אתם לא תבואו.
— למה?!
— כי לפני חצי שעה החלפתי את המנעול.
שתיקה.
— ומה עם הפשטידות?
— מעכשיו אני אופה רק בחגים.
— ולנו?
— לעצמי.
— את בכלל אמא שלי?!
לודמילה חייכה.
— כן, אנדריי.
אחרי רגע של שתיקה הוסיפה:
— אבל השירות החינמי הסתיים.
בנה לא ענה.
— מסרתי את התפקיד — אמרה לודמילה. — המשמרת הסתיימה.
ואז ניתקה.
כמה ימים לאחר מכן סיפרה השכנה משהו בחדר המדרגות.
אנדריי וקסניה מצאו מקום חדש למפגשים המשפחתיים.
את סוף השבוע הבא הם בילו אצל אמה של קסניה.
הם חפרו תפוחי אדמה בגשם, ובתמורה קיבלו שתי צנצנות של חמוצים מהשנה שעברה.
לודמילה רק חייכה.
היא לא שאלה דבר.
היא חזרה הביתה.
הוציאה את המשחה שלה, הניחה אותה בשידת הלילה, הדליקה את הרדיו והתיישבה ליד השולחן.
לפניה היו מונחות חשבונות החשמל הישנים.
האישה התחילה לסדר אותם לפי הסדר.
הדירה הייתה חמה.
מרווחת.
וסוף סוף שקטה.
לודמילה נשענה לאחור, עצמה את עיניה וחשבה:
שלושים וחמש שנים עבדתי למען אחרים.
עכשיו סוף סוף אני יכולה לחיות גם בשביל עצמי.
