אנה ניגבה את הכוסות עד שהבריקו, ובפעם השלישית יישרה את המפה שעל השולחן. היא בדקה שוב את כל המנות שהכינה.
היום אולגה פבלובנה, חמותה, הגיעה אליהם בפעם הראשונה מאז החתונה הרשמית של אנה וולדימיר.
ואנה ידעה היטב שהיא לא באה רק לארוחת צהריים.
היא באה לבדוק אותה.
האם היא יודעת לבשל? האם הבית מסודר? האם היא אישה טובה מספיק בשביל הבן שלה?
ולדימיר חיבק את אשתו מאחור ונישק אותה על הרקה.
— אל תילחצי. הכול יהיה בסדר.
אנה חייכה אליו.
— אני מקווה.
על השולחן חיכו מרק בורשט, תפוחי אדמה, קציצות, סלט אוליבייה, פשטידה ביתית וכמה מנות ראשונות. אנה עמלה במטבח כמעט כל הבוקר.
כשאולגה פבלובנה נכנסה, היא הסתכלה קודם על השולחן, אחר כך על אנה.
— הממ… — היא מלמלה. — לא מעט אוכל.
אנה לא ידעה אם מדובר במחמאה או באזהרה.
הן התיישבו.
אולגה טעמה מהבורשט. היא לעסה לאט, הניחה את הכף והעוותה את פניה.
— לזה את קוראת בורשט?
— כן… — ענתה אנה בשקט.
— זה נראה יותר כמו מים של מזנון זול.
ולדימיר השפיל את עיניו לצלחת.
אנה נשמה עמוק.
— אולי את פשוט לא אוהבת את הדרך שבה אני מכינה אותו.
— זה לא עניין של טעם. זה עניין של בישול.
אחר כך היא טעמה קציצה.
— מלוח מדי.
תפוחי האדמה היו, לדעתה, חצי נאים. בסלט היה „יותר מדי מיונז”. הפשטידה הייתה „יבשה”.
אנה ניסתה לחייך.
אבל היא הרגישה שמשהו בתוכה הולך ונשחק.
מאותו יום זה הפך להרגל.
כמעט בכל יום ראשון אולגה פבלובנה הייתה מגיעה, טועמת משהו ומוצאת סיבה להעיר.
פעם היא אמרה שהתבשיל של הבשר כבד מדי. בפעם אחרת טענה שהגזר במרק נחתך „כאילו מי שבישל אותו מעולם לא החזיק סכין”.
יום אחד היא הסתכלה על סלט האוליבייה ואמרה:
— עקרת בית אמיתית לא הייתה מגישה דבר כזה.
בפעם אחרת אנה הכינה דג עם ירקות.
אולגה טעמה ביס, הניחה את המזלג ואמרה:
— דבר כזה אני אפילו לא הייתי נותנת לכלב.
כל משפט כזה חדר אל אנה כמו מחט קטנה.
והגרוע מכול היה ולדימיר.
הוא תמיד שתק.
לפעמים אפילו הסכים עם אמו.
— אמא מבינה בבישול, אנה.
אנה כבר לא ידעה מה לענות.
היא הרי בישלה מאז שהייתה בת ארבע־עשרה. אמה חלתה, ואנה נאלצה ללמוד כיצד לנהל בית, לבשל ולדאוג למשפחה.
בעבודה כולם אהבו את העוגות והמאפים שלה.
אבל ליד אולגה פבלובנה היא הרגישה פתאום כמו ילדה שעומדת למבחן.
בסופו של דבר היא הפסיקה לנסות להרשים.
בימי ראשון היא הכינה פסטה פשוטה או תפוחי אדמה מטוגנים.
אבל גם אז אולגה מצאה משהו לבקר.
ואז הגיע יום הולדתה העשרים ושמונה של אנה.
הפעם היא החליטה להכין ארוחה חגיגית להוריה. היא רצתה פשוט לחגוג איתם, בלי ביקורת ובלי מתח.
היא השקיעה בכל מנה.
השולחן נראה נפלא.
הוריה טעמו מהאוכל וחייכו.
— ילדה שלי, הכול פשוט מעולה! — אמרה אמה.
ולדימיר אכל שתי מנות וביקש תוספת.
לראשונה אחרי זמן רב אנה הרגישה גאה בעצמה.
אבל מאוחר באותו ערב הגיעה אולגה פבלובנה.
היא הסתכלה על השולחן.
טעמה מעט מהאוכל.
ואז חייכה חיוך עקום.
— זה שולחן יום ההולדת המפורסם שלך?
אנה לא ענתה.
— בכנות, אני לא מבינה איך אתם מסוגלים לאכול דברים כאלה. זה…
היא עצרה לרגע.
— זה אוכל לכלבים.
החיוך של אנה קפא.
אולגה המשיכה:
— וההורים שלך כנראה התרגלו לסטנדרטים מאוד נמוכים. אחרת אני לא מבינה איך הם מסוגלים לשבח אותך על בישול כזה.
אנה הסתכלה על ולדימיר.
הוא שוב שתק.
וזה היה הרגע שבו משהו בתוכה נשבר.
היא קמה לאט מהכיסא.
— מספיק.
אולגה הסתכלה עליה בתדהמה.
— מה אמרת?
— אמרתי מספיק. תקומו ותצאו מהבית שלי.
— אנה! — התפרץ ולדימיר.
— לא. זה נגמר.
— זאת אמא שלי!
— ואני אשתך. אבל במשך כל השנים האלה התנהגת כאילו אני לא קיימת.
אולגה פבלובנה קמה בכעס.
— ולדימיר, תעשה משהו!
אנה לקחה את הטלפון שלה.
— אם לא תצאו עכשיו, אני מתקשרת למשטרה.
ולדימיר הביט בה כאילו מעולם לא ראה אותה כך.
— את לא יכולה לגרש אותנו.
אנה הביטה בו בשקט.
— אני יכולה. כי הדירה הזאת שלי. ההורים שלי נתנו לי אותה עוד לפני שהתחתנו.
השתררה דממה.
כמה דקות לאחר מכן הדלת נסגרה מאחוריהם.
למחרת בבוקר ולדימיר התקשר.
— אמא העלתה את לחץ הדם שלה. את חייבת להתנצל בפניה.
אנה צחקה צחוק מר.
— לא, ולדימיר. אני לא אתנצל.
— את באמת תהרסי את הנישואים שלנו בגלל ארוחה?
— זה לא בגלל האוכל.
היא נשמה עמוק.
— זה בגלל שנתת לה להשפיל אותי שוב ושוב. נתת לה לגרום לי לפקפק בעצמי. ובכל פעם שהייתי צריכה שתעמוד לצדי, בחרת לשתוק.
— אז מה את רוצה?
אנה ענתה בשקט:
— להתגרש.
לא היו להם ילדים ולא הייתה להם רכוש משותף משמעותי שיכול היה לעכב את התהליך.
הגירושים הסתיימו במהירות.
כשאנה יצאה מבית המשפט, היא הרגישה משהו שכבר שכחה איך הוא מרגיש.
חופש.
באותו ערב היא חזרה הביתה.
היא לא ניסתה להרשים אף אחד.
היא הכינה לעצמה דג עם ירקות, סלט פשוט וערכה את השולחן לאדם אחד.
היא הדליקה נר.
התיישבה.
טעמה מהאוכל.
וחייכה.
זה היה טעים.
טעים באמת.
ואז היא הבינה משהו שלקח לה שנים לראות.
לאולגה פבלובנה מעולם לא הייתה בעיה עם הבישול שלה.
הייתה לה בעיה עם הביטחון של אנה בעצמה.
היא רצתה שאנה תפקפק בעצמה. שתחשוב שהיא אף פעם לא מספיק טובה. שתמשיך לנסות לזכות באישור שלה.
וולדימיר, בשתיקתו, אפשר לזה לקרות.
אנה הסתכלה סביב.
לראשונה הבית שלה לא הרגיש כמו חדר מבחנים.
לא היה שם איש שישפוט אותה.
אף אחד לא ייתן לה ציון.
אף אחד לא יחליט אם היא מספיק טובה.
זה היה פשוט הבית שלה.
ובאותו ערב, בפעם הראשונה אחרי שנים, אנה אכלה את הארוחה שלה בשקט, בלי לחכות שמישהו יעקם את האף ויגיד שהאוכל שלה מתאים לכלבים.
והיא חשבה לעצמה:
לפעמים, הדרך היחידה להתחיל לאהוב את עצמך מחדש היא להפסיק להקשיב לאנשים שמתעקשים לשכנע אותך שאת לא מספיק טובה.
