כמובן — הנה הגרסה בעברית, בניסוח טבעי, דרמטי ומרגש, תוך שמירה על העלילה והאווירה המקורית.
גיליתי שההורים שלי כבר לא מצטרפים אלינו לחופשה המשפחתית רק ארבעה ימים לפני מועד היציאה. אבל מה שפגע בי יותר מהכול לא היה עצם ההחלטה, אלא העובדה שבעלי, פאבל, וחמותי, תמרה איבנובנה, אפילו לא טרחו לספר לי.
גיליתי את זה לגמרי במקרה.
גיסתי התקשרה אליי ושאלה, כאילו מדובר בעניין שגרתי לחלוטין, אם המזוודה הגדולה של הבן שלה תיכנס למיניבוס.
— כמובן, עניתי. — אבא אפילו התקשר במיוחד לחברת ההסעות כדי לברר כמה מזוודות אפשר לקחת.
בקצה השני השתררה שתיקה.
— אבל למה אבא שלך בכלל בירר את זה? — היא שאלה לבסוף. — הרי הוא ואמא שלך כבר לא נוסעים איתנו.
בהתחלה הייתי בטוחה שלא שמעתי נכון.
— מה אמרת?
— אמא שינתה את רשימת המשתתפים. יצא שאנחנו יותר מדי אנשים.
רק אז הבנתי מה קרה.
בהתחלה היינו אמורים להיות אחד עשר אנשים. בבית הנופש שחמותי שכרה היו שנים עשר מקומות שינה. זה היה קצת צפוף, אבל היינו מסתדרים.
אמא שלי בכלל לא הייתה בטוחה שהיא רוצה להצטרף. היא לא רצתה להפריע לאף אחד וחשבה שאולי הפעם עדיף שניסע רק אנחנו, הצעירים והילדים.
דווקא חמותי היא ששכנעה אותה.
— תבואו איתנו, נטליה פטרובנה, היא אמרה לה. — יהיה כיף לכולם. הילדים ישמחו מאוד. זו תהיה חופשה משפחתית אמיתית.
בסופו של דבר אמא הסכימה.
אבא שלי לקח על עצמו את כל עניין התחבורה.
המכונית שלנו הייתה אז במוסך. חמי לא אהב לנהוג למרחקים ארוכים, ופאבל לא רצה לבלות כמה שעות מאחורי ההגה אחרי יום עבודה.
לכן אבא הזמין מיניבוס עם שישה עשר מקומות.
הוא התקשר בעצמו לחברת ההסעות, מסר את המסלול, את שעת היציאה, בירר לגבי כמות המטען וסגר את כל הפרטים. ההזמנה נעשתה על שמו, והוא גם שילם את המקדמה.
מבחינתו זה היה מובן מאליו.
אם המשפחה נוסעת יחד, צריך לדאוג שכולם יוכלו להגיע יחד.
אלא שאז חמותי התחילה להזמין אנשים נוספים.
קודם את הדודה ליובה. אחר כך את בן הדוד שלה ואת אשתו.
פתאום מספר הנוסעים גדל מאחד עשר לארבעה עשר.
אבל בבית היו עדיין רק שנים עשר מקומות שינה.
אפשר היה למצוא פתרון. אפשר היה לשכור בית גדול יותר, למצוא חדר נוסף או להסביר לאחד האורחים החדשים שאין מספיק מקום.
אבל תמרה איבנובנה בחרה בפתרון הפשוט ביותר.
היא מחקה את ההורים שלי מרשימת המשתתפים.
והיא לא טרחה לספר לי.
התקשרתי לפאבל.
— ידעת על זה?
הוא שתק לרגע.
— כן.
המילה האחת הזאת כאבה לי יותר ממה שציפיתי.
— ולמה לא סיפרת לי?
— אמא אמרה שאנחנו יותר מדי אנשים. מישהו היה צריך להישאר בבית.
— וכמובן, אלה היו ההורים שלי.
— אירה, אל תעשי מזה סיפור. הילדים מחכים לחופשה הזאת כבר שבועות.
ניתקתי את השיחה והתקשרתי לחמותי.
— תמרה איבנובנה, זה נכון שההורים שלי כבר לא נוסעים?
— כן, היא ענתה בשלווה. — פשוט אין מקום לכולם.
— אבל למה דווקא הם צריכים להישאר בבית?
היא נאנחה.
— אירה, אנחנו נוסעים עם המשפחה שלנו.
נעצרתי במקום.
— עם המשפחה שלכם? ומה ההורים שלי, אם כך?
— ההורים שלך אנשים מבוגרים. הם לא ייעלבו.
ואז, כאילו היא נזכרת במקרה במשהו שולי, הוסיפה:
— דרך אגב, תזכירי לאבא שלך שהמיניבוס מגיע מוקדם בבוקר.
באותו רגע הכול התחבר לי.
ההורים שלי לא נחשבו מספיק ״משפחה״ כדי להצטרף לחופשה.
אבל המיניבוס שאבא שלי הזמין ושילם עליו עדיין היה נחוץ לכולם.
התקשרתי שוב לפאבל.
— אמא שלך ביקשה שאזכיר לאבא שלי לגבי המיניבוס.
— אז?
— אתה באמת לא מבין? היא הוציאה את ההורים שלי מהטיול, אבל עדיין מצפה שאבא שלי ידאג להסעה של כולם.
פאבל נאנח.
— תעזבי את זה. הילדים לא אשמים בכלום. ההורים שלך יכולים לעשות משהו אחר.
— ואם אמא שלי הייתה עושה את אותו הדבר להורים שלך? גם אז היית אומר לי לא לעשות מזה עניין?
הוא שתק.
לא הייתי צריכה לשמוע את התשובה.
התקשרתי להורים שלי.
אמא ניסתה מיד להרגיע אותי.
— אירה, אל תדאגי. ניסע לבית הנופש שלנו.
אבל אבא שאל:
— מה בדיוק היא אמרה?
סיפרתי לו הכול.
הוא שתק כמה שניות.
— המיניבוס מוזמן על שמי?
— כן.
— ואני שילמתי את המקדמה?
— כן.
— אז אני אבטל אותו.
אמא ניסתה לומר משהו, אבל אבא כבר קיבל החלטה.
למחרת בבוקר הוא התקשר לחברת ההסעות וביטל את ההזמנה. הוא איבד חלק קטן מהמקדמה, אבל נראה שזה בכלל לא הפריע לו.
אני כתבתי מיד בקבוצת המשפחה:
״המיניבוס בוטל. אבא ביטל את ההזמנה.״
לא עברו אפילו חמש דקות והטלפון שלי צלצל.
זו הייתה חמותי.
— איך אנחנו אמורים לנסוע עכשיו? אנחנו שנים עשר אנשים! כולם בנו על המיניבוס!
נשארתי רגועה.
— בניתם על מיניבוס שאבא שלי הזמין ושילם עליו. אותו אבא שלדברייך אינו שייך ל״משפחה שלנו״.
— זה מגוחך! — היא התפרצה. — אבא שלך עכשיו מעמיד את כולם במצב בלתי אפשרי!
— לא, עניתי. — הוא לא מונע מאף אחד לנסוע. אתם יכולים לנסוע. הוא פשוט לא רוצה לארגן ולממן הסעה לחופשה משפחתית שבה הוא ואשתו אינם נחשבים למשפחה.
ביום שישי יצאו בסופו של דבר רק שבעה אנשים.
הדודה ליובה ביטלה את הנסיעה, כי לא רצתה להידחס עם כל המטען בשתי מכוניות. האחרים התחלקו בין שני כלי רכב.
בערב פאבל הגיע אליי.
— אמא באמת התנהלה בצורה לא נכונה, הוא אמר בשקט.
— במיוחד משום שהיא זו שהזמינה את ההורים שלי מלכתחילה.
הוא הנהן.
— את רוצה שאני אסע עם הילדים בלעדייך?
הסתכלתי עליו.
— ונעמיד פנים שלא קרה כלום?
הוא הניד בראשו.
— לא.
בסופו של דבר נשארנו בבית.
ההורים שלי נסעו לבית הנופש שלהם. שם חיכו להם שקט, גינה משלהם ובעיקר — אף אחד שלא היה צריך להסביר להם אם הם חלק מהמשפחה או לא.
בשבת בבוקר, בשבע בדיוק, חמותי ושאר האורחים חיכו למיניבוס.
אבל המיניבוס לא הגיע.
כי אבא שלי הבין משהו פשוט מאוד:
משפחה היא לא אנשים שקוראים להם ״משפחה״ רק כשצריכים את הכסף שלהם, את העזרה שלהם, את הקשרים שלהם או את הארגון שלהם.
אם מישהו מפסיק להיות ״משפחה״ ברגע שאין מספיק מקום בשבילו, הוא לא צריך להיות מופתע כשיום אחד גם כל הדברים שהתרגל לקבל ממנו מפסיקים להיות זמינים.
