«לאמא יש צורך גדול יותר במכונת הכביסה», הכריז בעלי וכבר התחיל להוציא את המכונה שלי. אלא שהוא לא הגיע איתה רחוק במיוחד…
— מעלה אמיתית דורשת הקרבה, — הכריז בעלי בטון חגיגי, בעודו נשען בכל כובד גופו על העגלה המתכתית והמאסיבית.
— לכן מכונת הכביסה עוברת עכשיו לאמא, — הוסיף בשקט הרבה יותר, ודחף שוב את המטען.
אני פשוט עמדתי ליד דלת הכניסה וניסיתי להחליט אם אני באמת רואה את מה שאני רואה.
בעלי החוקי, אולג, שאפילו שקית קניות אחת מסוגל לסחוב הביתה כאילו הוא חוזר ממשלחת בת שלושה שבועות, הפך לפתע לגיבור של עבודות פיזיות.
על העגלה התנשאה מכונת הכביסה שלי.
אותה מכונת כביסה שקניתי כולה מכספי שלי, הרבה לפני שנישאתי לאולג.
המכונה הקודמת שלי, אתם מבינים, הייתה יוצאת באופן קבוע ל״טיול בעולם״ בזמן הסחיטה. היא הייתה נודדת מפינה אחת של חדר האמבטיה לאחרת, רועדת כאילו עצם הצורך לכבס בגדים היה עלבון אישי מבחינתה.
לכן, כשסוף סוף קניתי מכונה חדשה ואיכותית, שמרתי עליה מכל משמר.
ועכשיו, כשהיא עטופה היטב בניילון עבה, היא עמדה לעזוב את הדירה שלי.
— אם יורשה לי לשאול… לאן בדיוק נוסעת מכונת הכביסה שלי? — שאלתי.
אולג ניגב את מצחו המיוזע, ואז הביט בי כמו שליט נדיב שזה עתה החליט להעניק למישהו ממלכה שלמה.
— לאמא יש צורך גדול יותר בה.
— באמת?
— שלה כבר ישנה. בזמן הסחיטה היא מרעישה כאילו יש בתוכה אבנים. ואנחנו נקנה לעצמנו אחרת.
המילה ״אנחנו״ בנישואים היא דבר מעניין במיוחד.
כשהבעל שלי אומר ״אנחנו נקנה״, זה בדרך כלל אומר: הוא מחליט, אני משלמת.
— אולי משהו מונע מתמרה איליניצ׳נה להזמין טכנאי? — שאלתי בשלווה.
— אמא חושבת שאין טעם לבזבז כסף על מכונה ישנה. אצלנו עומדת מכונת כביסה כמעט חדשה, בעלת קיבולת גדולה.
אולג ליטף בגאווה את הניילון.
— כבר סגרתי את המים, ניתקתי את הצינורות והזמנתי משאית. גבר אמיתי מקבל החלטות במהירות.
חייכתי.
— בסדר.
חיוך של ניצחון הופיע על פניו של אולג.
כנראה הוא ציפה שאבכה, אצעק, או לפחות אתפוס את מכונת הכביסה בשתי ידיי.
במקום זאת, פשוט חזרתי לדירה.
והתחלתי לארוז.
הוצאתי את המזוודה הגדולה ביותר שלנו, עם הגלגלים.
הכנסתי לתוכה את החולצות של אולג.
את הג׳ינסים שלו.
את התחתונים הנוספים שלו.
את הסוודר האהוב עליו.
אחר כך דחסתי בזהירות גם את ציוד הדיג שלו.
לבסוף לקחתי את סל הכביסה המלא, שבו היו אך ורק הבגדים המלוכלכים שלו.
את הכרית האורתופדית שלו תחבתי מתחת לבית השחי.
כשחזרתי, המשאית עדיין לא הגיעה.
אבל מול הבית ישב השכן שלנו, גנאדי פטרוביץ׳.
הוא היה פנסיונר, אבל במשך עשרות שנים תיקן מכשירי חשמל ביתיים. וכפי שנראה, הוא אהב במיוחד סצנות מהסוג הזה.
הנחתי את המזוודה ליד מכונת הכביסה.
שמתי עליה את סל הכביסה.
ואת הכרית הנחתי בזהירות מעל הכול.
אולג הביט בי בתדהמה.
— מה זה?
— אביזרים.
— איזה מין אביזרים?
— נו, הרי למכונת הכביסה מגיעה חבילה משפחתית.
השפם של השכן רעד.
— אתה יודע, יקירי, — המשכתי, — אם כבר נותנים את מכונת הכביסה במתנה, אי אפשר לעשות חצי עבודה.
טפחתי על סל הכביסה.
— זה הספק העיקרי של הכביסה המלוכלכת.
הצבעתי על המזוודה.
— והוא אחד הצרכנים העיקריים של משק הבית.
ואז הצבעתי על הכרית.
— וזה כבר חבילת הנוחות.
פניו של אולג התחילו להשתנות.
— השתגעת?
— ממש לא. אני רק מסיימת את מה שאתה התחלת.
הוצאתי את הטלפון.
התקשרתי לתמרה איליניצ׳נה בשיחת וידאו.
חמותי ענתה כמעט מיד.
כנראה שהיא כבר חיכתה לרגע הניצחון.
— אולז׳נקה, בן שלי! אתה כבר מביא את המכונה?
— שלום, תמרה איליניצ׳נה! — חייכתי אל המצלמה.
אולג עמד לידי והביט בי במבט שאמר שהוא מתחיל לחשוד שמשהו לא בסדר.
— את תשמחי מאוד. אנחנו שולחים לך לא רק את מכונת הכביסה, אלא גם את אולז׳נקה.
שתיקה.
— מה?
— כמובן. הרי מישהו צריך גם להפעיל את המכונה. הבאנו את הבגדים שלו, את ציוד הדיג ואת הכרית האהובה עליו.
עיניו של אולג נפערו.
— אל תעזי…
אבל אני המשכתי:
— מעכשיו יהיה לך מישהו שיחבר את המים, ילחץ על הכפתורים, ינקה את המסנן וכמובן ידאג לאספקת אבקת הכביסה.
פניה של תמרה איליניצ׳נה השתנו בתוך שנייה.
— איזה אולז׳נקה?
— הבן שלך.
— למה את שולחת אותו אליי?!
— יחד עם מכונת הכביסה.
— אני צריכה רק את מכונת הכביסה!
— איזה מזל, — נאנחתי. — אצלנו יש מבצע. מי שלוקח רכוש של מישהו אחר, מקבל גם את הבעלים במתנה.
חמותי הזדעזעה.
— אבל אין לי צורך בגבר מבוגר!
גנאדי פטרוביץ׳ פרץ בצחוק רם.
— טוב לדעת!
תמרה איליניצ׳נה הביטה בו בכעס דרך המסך.
אבל השכן כבר הרצין והמשיך:
— איליניצ׳נה, למה בעצם את רוצה מכונת כביסה חדשה? מה לא בסדר עם הישנה?
— היא מרעישה בצורה נוראית בזמן הסחיטה!
— כאילו יש בתוכה אבנים?
— בדיוק!
גנאדי פטרוביץ׳ גירד את סנטרו.
— אז את לא צריכה מכונה חדשה.
כולם השתתקו.
— כנראה יש משהו במסנן הניקוז. מטבע, סיכת שיער, קשת של חזייה… משהו כזה.
— מה? — שאל אולג.
— עבודה של כמה דקות. צריך לנקות אותו וזהו.
פניו של אולג נראו כאילו לפתע הבין שהוא חפר הר שלם בגלל תלולית של חפרפרת.
באותו רגע המשאית שהזמנו נכנסה לחצר.
הנהג הוציא את ראשו מהחלון.
— אתם הזמנתם את ההובלה?
— כן, — עניתי.
אולג הביט בי.
ואני חייכתי.
— רק יעד הנסיעה קצת השתנה.
— מה זאת אומרת?
— מכונת הכביסה נשארת.
— אבל…
— אתה, לעומת זאת, תשלם על ההובלה.
הנהג התחיל לצפור בחוסר סבלנות.
— או שמעמיסים, או שמשלמים על זמן ההמתנה!
אולג הוציא באיטיות את הארנק.
הפרידה מהכסף שלו הייתה כנראה הרבה יותר כואבת עבורו מהרמת מכונת הכביסה.
אחרי שהמשאית נסעה, גנאדי פטרוביץ׳ קם.
— לעזור להחזיר אותה פנימה?
— לא צריך! — נהם אולג.
הוא נשען על העגלה.
מכונת הכביסה חזרה לדירה סנטימטר אחר סנטימטר.
אולג קילל, הזיע והתנשף.
ואני צפיתי בו מהדלת.
— רק תיזהר לא לפגוע במרצפות! — אמרתי לו בנחמדות.
— אני יודע!
— וגם תיזהר על מכונת הכביסה!
— אני יודע!
— עכשיו אתה כבר יודע כמה היא יקרה.
אולג לא ענה.
באותו ערב הוא עדיין נסע לאמא שלו.
הוא ניקה את המסנן של מכונת הכביסה הישנה.
ובאמת, גנאדי פטרוביץ׳ צדק.
מהמסנן הוציאו כפתור בצבע פנינה, כמה מטבעות חלודים, סיכת שיער וכמובן את קשת החזייה המפורסמת.
ניקו את המכונה הישנה.
והנה הפלא:
היא עבדה בשקט.
כמו שעון שווייצרי.
תמרה איליניצ׳נה, כמובן, עדיין ניסתה להתלונן.
— אבל אני כבר חשבתי שאקבל מכונה חדשה…
אולג רק הביט בה בעייפות.
— אמא, קודם כול תמיד תבדקי את המסנן.
מאז זה הפך למוטו המשפחתי שלנו.
כש תמרה איליניצ׳נה מתלוננת על משהו, אולג כבר לא רץ לקנות מכשיר חדש.
הוא לא מבטיח מתנות.
לא מזמין מובילים.
הוא רק נאנח עמוקות ואומר:
— אמא… תבדקי את המסנן.
ומכונת הכביסה שלי מאז עומדת בשקט במקומה.
נקייה.
שלמה.
והכי חשוב:
שלי.
מאז אני יודעת דבר אחד.
אם מישהו, בשם ה״משפחה״, ה״אהבה״ או ה״הקרבה האצילית״, דורש פתאום משהו ששייך לך, לא חייבים מיד להתחיל לריב.
תחייכי.
תסכימי.
אבל תמיד תציבי תנאי קטן אחד:
למתנה הנדיבה חייב להצטרף גם הנדבן הנדיב.
כי באופן מעניין, אנשים אוהבים את הרכוש של אחרים כל עוד הם חושבים שהם יקבלו אותו בחינם.
אבל ברגע שלחבילה מצטרף גם בעל מבוגר…
פתאום כולם מבינים שהמכונה הישנה דווקא טובה מאוד.
