הרכבת היטלטלה כשעברה על מסוט, ופטר קפא במקומו במעבר, כאילו מישהו עצר לפתע את נשימתו.
האישה שישבה ליד החלון הרימה באיטיות את ידה אל הרקה והעבירה קווצת שיער מאחורי האוזן.
בדיוק כך.
באותה הטיית ראש קלה.
הרקות של פטר החלו לפעום.
עברו חמש שנים מאז שאינה מתה, אבל הוא עדיין זכר את התנועה הקטנה הזאת בדיוק מכאיב.
אינה הייתה עושה בדיוק את אותו הדבר כשהייתה עצבנית.
מבלי לשים לב, פטר התקדם לעברה, התיישב מולה ופשוט בהה בה.
המעיל שלה היה גדול מדי לגופה, כאילו הושאל ממישהי אחרת. פניה היו חיוורות, סגורות וכמעט אדישות.
אבל הידיים שלה…
אצבעות דקות, מונחות זו על זו על ברכיה.
והתנועה הקלה של אחת מרגליה בתוך נעליים ישנות ושחוקות.
הכול הזכיר לו את אינה.
האישה הרגישה סוף סוף במבטו והרימה את עיניה.
פטר נבוך.
— סליחה. באיזו תחנה את יורדת?
— בסוסנובקה.
קולה היה נמוך, מעט צרוד וזר לחלוטין.
— גם אני. אפשר ללוות אותך?
היא חייכה חיוך קצר וחשדני.
— למה?
פטר ענה בכנות:
— אני לא יודע. פשוט רוצה.
היא בחנה אותו זמן ממושך. היה ברור שהיא לא מאמינה אפילו למילה אחת שלו.
לבסוף משכה בכתפיה.
— בסדר.
כשירדו מהרכבת, האישה חצתה את הרציף כמעט בריצה, כאילו ניסתה לברוח ממנו.
פטר הלך אחריה.
— אתה תמיד ניגש ככה לנשים?
היא נעצרה בפתאומיות.
— אם הייתי רוצה להטריד אותך, כנראה שהייתי בוחר מישהי מרשימה יותר.
— מה אמרת?
— אשתי מתה לפני חמש שנים — הסביר פטר. — ואת נעה בדיוק כמוה.
הבעת פניה השתנתה.
— אז אתה מחפש לעצמך תחליף?
— לא. אני לא רוצה להחליף אף אחת. אני פשוט… רוצה לדבר עם מישהי.
היא המשיכה להביט בו בחוסר אמון.
— מחר בשש. בית מספר 17, דירה 42. אבל אם תאחר, אני לא אפתח.
פטר רק הנהן.
למחרת בערב הוא הגיע חמש דקות לפני הזמן.
בידיו החזיק זר חרציות אדומות כהות וקופסת עוגיות.
חדר המדרגות הריח ממרק כרוב ומלחות.
אנה פתחה את הדלת בלי לומר מילה.
הדירה הייתה זעירה. חדר אחד, טפטים מוכתמים ומכונת תפירה בפינה. על השולחן היו מונחים פיסות בד.
— תיכנס. אני אשים מים לרתיחה.
היא הלכה למטבח בלי להסיר את המעיל.
פטר קימט את מצחו.
— קר לך? הרדיאטור רותח.
— יותר נוח לי ככה.
מתח מוזר נשמע בקולה.
אנה הניחה על השולחן תה, כוסות ולחם פרוס. אחר כך התיישבה מולו, עדיין עטופה במעיל כאילו היה שריון.
— ספרי לי על עצמך — ביקש פטר.
— אין מה לספר. אני תופרת בבית. גרה לבד.
— משפחה?
— אין לי.
— למה?
אנה הניחה את הכוס על השולחן בחוזקה.
— כי לא לכולם יש מזל בחיים. אתה מבין? יש נשים שגברים פשוט לא רואים. או שהם רואים אותן, מכירים אותן ואז עוזבים.
פטר שתק.
בקולה היה כל כך הרבה כאב ישן, ששום מילה מנחמת לא נראתה מספיקה.
— תסירי את המעיל. חם כאן.
— אני לא מסירה.
— אנה, אל תהיי עקשנית.
— לך הביתה, פטר.
היא קמה והסתובבה אל החלון.
כתפיה רעדו.
פטר התקרב והניח בעדינות את ידו על כתפה.
ואז קפא.
מתחת לבד העבה הוא הרגיש משהו לא אחיד.
בליטה ברורה.
ידו נסוגה באופן אינסטינקטיבי.
אנה הסתובבה מיד.
בעיניה לא היה בושה.
היה בהן רק כעס.
— הנה. עכשיו אתה יכול ללכת. כולם עוזבים ברגע הזה. אתה לא הראשון ולא האחרון.
בתנועה חדה היא הסירה את המעיל.
בחלק העליון של גבה נראתה קשת קטנה אך ברורה.
אנה עמדה מולו, סנטרה מורם, כאילו עמדה למשפט.
— הסתכלת מספיק? אז לך.
פטר לא הצליח לומר דבר.
אנה חיכתה.
בכל שנייה פניה האדימו יותר.
— סליחה — הצליח לומר לבסוף. — לא התכוונתי…
— אף אחד לא מתכוון לכלום. להתראות, פטר.
הוא יצא.
בבית הוא נשכב על הספה ועצם את עיניו.
שוב ושוב ראה את ידיה.
את התנועות שלה.
את אותה הטיית ראש קטנה.
את התנועות של אינה.
ואז את גבה.
הוא ניסה לדמיין איך יהיה לחבק את אנה, אבל משהו בתוכו התכווץ בכאב.
הטלפון צלצל.
זו הייתה אחותו, תמרה.
— פטיה, איפה אתה? אני מחפשת אותך בכל מקום! שכנעתי את ולנטינה סטפנובנה מהבניין השלישי להכיר אותך. אישה נהדרת! שמחה, מטופחת ומבשלת מצוין. אתה בא ביום ראשון.
— תמרה, תעזבי אותי בשקט.
— עד מתי תחיה ככה? עברו חמש שנים מאז שאינה מתה! אם היא הייתה בחיים, היא הייתה הראשונה לנזוף בך על זה שהסתגרת בתוך עצמך. גבר בלי אישה הוא לא גבר!
— תמרה…
— אתה עובד במחסן, חוזר הביתה וזהו! אלה לא חיים, פטיה!
פטר העביר את הטלפון למצב שקט.
אבל המילים שלה המשיכו להסתובב בראשו.
אולי היא צדקה.
אולי הוא באמת נאחז ברוח רפאים.
בזיכרונה של אישה מתה.
באישה זרה שנעה כמו אינה, אבל נשאה סיפור אחר לגמרי.
ובכל זאת, באותו לילה הוא לא הצליח להירדם.
העיניים של אנה הופיעו שוב ושוב מולו.
המבט היבש והמתריס שלה.
הסנטר המורם.
אישה שבילתה את כל חייה בהמתנה לכך שמישהו, לפחות פעם אחת, לא יסיט ממנה את מבטו.
למחרת בבוקר פטר נסע לעיר.
הוא קנה זר ורדים אדומים כהים.
וגם תיק עור יפה.
בצהריים חזר לסוסנובקה וחיכה ליד הבניין.
אנה הופיעה בסביבות שלוש. היא נשאה תיק כבד מלא בבדים.
כשראתה את פטר, היא נעצרה.
— מה אתה עושה כאן?
— אנחנו צריכים לדבר.
— הכול נאמר אתמול. לך הביתה.
היא ניסתה לעבור לידו, אבל הוא עמד בדרכה.
— אנה, תני לי עוד הזדמנות.
— בשביל מה?
— כדי שלא נשפוט זה את זו על סמך רגע רע אחד.
היא צמצמה את עיניה.
— אתה מרחם עליי?
— לא.
— אז מה אתה רוצה?
פטר נשם עמוק.
— אתמול פחדתי. הייתי פחדן. אבל כל הלילה חשבתי עלייך.
— אני לא צריכה את הרחמים שלך.
— אני לא מרחם עלייך. אני רוצה להכיר אותך.
אנה הביטה בו זמן רב.
לבסוף לקחה את הוורדים.
הצמידה אותם לפניה והריחה את ניחוחם.
לרגע קצר פניה התרככו.
— דודה ליזה הייתה אומרת שאם אדם עדיין מסוגל להרגיש את הכאב של מישהו אחר, סימן שהלב שלו עדיין לא מת לגמרי.
אנה השפילה את עיניה.
— אבל נמאס לי להאמין באנשים.
— אז אל תאמיני לי עדיין. רק תני לי לבוא שוב מחר.
אנה הנהנה באיטיות.
ופטר חזר.
למחרת.
וגם ביום שאחריו.
וביום שלאחריו.
כל ערב אחרי העבודה הוא היה מגיע עם לחם, תפוחים, חלב או איזו מתנה קטנה.
הוא ישב במטבח של אנה והביט בה עובדת.
בהתחלה הם כמעט לא דיברו.
אחר כך אנה התחילה להיפתח.
היא סיפרה לו על דודה ליזה, שגידלה אותה אחרי שהוריה דחו את בתם בגלל העיוות בגופה.
היא סיפרה על בית הספר, שבו הילדים האחרים לעגו לה.
היא סיפרה על בחור שהבטיח לאהוב אותה, ואז צחק עליה עם חבריו מאחורי גבה.
פטר הקשיב.
ובכל סיפור, הכעס שלו הלך וגבר כלפי כל אותם אנשים שבמשך כל חייה גרמו לאנה להאמין שהיא שווה פחות מאחרים.
ערב אחד נשמעה דפיקה בדלת.
אנה פתחה.
תמרה עמדה בפתח.
— פטיה! אני מחפשת אותך בכל מקום! אתה אף פעם לא בבית ולא עונה לטלפון. השכנה ראתה אותך מגיע לכאן.
היא הביטה באנה מכף רגל ועד ראש.
— מי זאת?
— תמרה, לכי הביתה.
— חכי. תני לי להסתכל עליה.
המבט של תמרה התקשה.
— פטר, השתגעת לגמרי? במקום אישה נורמלית בחרת דווקא בה?
אנה החווירה.
— בבקשה…
אבל תמרה לא עצרה.
— תסתכל עליה! היא גיבנת! יש אלפי נשים בעיר הזאת, ודווקא אותה בחרת?
פניו של פטר השתנו.
הוא הסתובב אל אחותו.
— תשתקי. ותצאי.
— אני רק רוצה בטובתך!
— אני לא צריך את טובתך!
קולו היה תקיף כל כך שאפילו תמרה נבהלה.
— כל החיים אמרת לי איך לחיות. עם מי להתיידד. עם מי להתחתן. איך להתאבל על אינה. כמה זמן לבכות. עכשיו זה נגמר.
תמרה הביטה בו המומה.
— פטיה…
— צאי.
— אתה עוד תתחרט! כולם יצחקו עליך!
— שיצחקו.
פטר פתח את הדלת.
— אלה החיים שלי, תמרה. לא שלך.
בסופו של דבר תמרה עזבה.
פטר סגר אחריה את הדלת.
כשפנה לאחור, אנה ישבה על הרצפה.
היא בכתה בשקט.
פטר כרע לידה וחיבק אותה במבוכה.
— היא צודקת — לחשה אנה. — אני לא מתאימה לך. יום אחד תתחרט.
— בבקשה, תפסיקי לדבר ככה.
אנה רעדה.
פטר סובב בעדינות את פניה אליו.
— תקשיבי לי. לא אכפת לי בכלל מה יש לך בגב. את מבינה? זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שאת כאן. כשאני איתך, אני כבר לא מרגיש ריק. לידך אני יכול שוב לנשום.
דמעות זלגו על פניה של אנה.
— אבל אני לא אינה.
— אני יודע.
פטר ליטף בעדינות את לחייה.
— את אנה. ואני רוצה להכיר את אנה.
הוא נישק אותה.
אנה נצמדה אליו.
הפעם היא לא בכתה מבושה.
היא בכתה כי בפעם הראשונה בחייה מישהו נשאר.
שבוע לאחר מכן פטר לקח את אנה לביתו.
הדירה הייתה גדולה, אבל במשך שנים היא נראתה ריקה.
שלושה ימים קודם לכן הוא הכניס את התמונות של אינה לקופסה.
אנה הסתובבה לאט בין החדרים.
היא נגעה בווילונות.
העבירה את אצבעותיה על שדרות הספרים.
לבסוף לחשה:
— כאן אפשר לנשום.
פטר הביט בה.
— אז עכשיו זה הבית שלך. איתי. אם את רוצה.
אנה שתקה לרגע.
— ומה עם תמרה?
פטר חייך קלות.
— תמרה תצטרך ללמוד שהחיים שלי לא שייכים לה.
אנה התיישבה לידו.
— היא לעולם לא תסלח לך.
— אני לא צריך את הסליחה שלה.
ובאמת, תמרה לא סלחה לו.
היא התקשרה בכל יום.
צעקה.
אמרה שפטר מבייש את המשפחה.
שהשכנים מרכלים עליו.
שאנה הרסה לו את החיים.
פטר פשוט ניתק את הטלפון בכל פעם.
חודש לאחר מכן תמרה הופיעה ליד דלתו יחד עם שתי שכנות.
היא צעקה בחדר המדרגות.
— פטר! השתגעת! האישה הזאת כישפה אותך!
פטר יצא החוצה.
במשך זמן רב רק הביט באחותו.
— סיימת?
— לא! אני לא ארשה לך…
— תרשי.
תמרה השתתקה.
— אלה החיים שלי, תמרה. לא שלך.
— פטיה…
— אם תבואי לכאן שוב כדי לצעוק, אנקוט בצעדים מתאימים. ועכשיו לכי הביתה.
שתי השכנות החליפו מבטים נבוכים.
תמרה עמדה שם בפה פעור.
היא לא ציפתה לתגובה כזאת.
לאט היא הסתובבה והלכה.
מאותו יום היא כבר לא התקשרה.
מאוחר יותר פטר שמע ממכרים שתמרה התלוננה בכל מקום על אחיה כפוי הטובה.
הוא לא שמח לשמוע על כך.
אבל גם לא הרגיש אשמה.
בסוף החודש אנה עברה לגור איתו לצמיתות.
היא הביאה את מכונת התפירה שלה, שתי מזוודות ותמונה ממוסגרת של דודה ליזה.
הדודה מתה שנתיים קודם לכן, אבל אנה תמיד האמינה שהיא הייתה האדם היחיד שאהב אותה ללא תנאים.
— היא הייתה מחבבת אותך — אמרה אנה כשהניחה את התמונה על השידה.
פטר חייך.
— הייתי רוצה להכיר אותה.
— היא הייתה אומרת שאתה עקשן כמו פרד.
— ו?
— ושזו תכונה טובה.
פטר חיבק את אנה מאחור.
הפעם היא לא ניסתה להסתיר את גבה.
היא לא התכווצה.
היא כבר לא התביישה בעצמה.
פשוט נשענה עליו.
— כל החיים חשבתי שאמות לבד — לחשה. — חשבתי שיום אחד ימצאו אותי בדירה הקטנה ההיא… אולי רק כשהשכנים יתחילו להריח משהו.
— אל תגידי ככה.
אנה הביטה בו.
— ועכשיו אני מתעוררת בכל בוקר ועדיין לא מצליחה להאמין שזה באמת קורה לי. שאתה כאן.
פטר סובב אותה בעדינות אליו.
— אז תאמיני.
אנה חייכה.
בפעם הראשונה באמת.
לא חיוך מושלם.
לא כמו בסרטים.
קצת עקום.
קצת מהוסס.
אבל אמיתי.
בחוץ ירד גשם של נובמבר.
פטר הביט ברחוב במשך זמן רב.
אינה עזבה לפני חמש שנים.
ובמשך חמש שנים הוא חי כאילו קבר יחד איתה גם את חייו שלו.
אבל עכשיו אנה הייתה לצדו.
אישה שהחיים השפילו יותר מדי פעמים.
אישה שלמדה שכל אהבה מגיעה עם תנאים.
אישה שגופה נשא סימן גלוי.
ובכל זאת, בלבה עדיין היה מקום לאהבה.
פטר לא ידע מה יביא איתו היום הבא.
הוא לא ידע אילו קשיים עוד מחכים להם.
אבל דבר אחד ידע בוודאות:
הוא לא מצא מחדש את אינה.
הוא מצא את אנה.
ואולי דווקא בגלל זה, בפעם הראשונה מזה חמש שנים, פטר הרגיש שהוא סוף סוף חזר הביתה.
