– שבע שנים אני סובלת אתכם בבית הזה! כאן אני קובעת את החוקים! – התפרצה ולנטינה יגורובנה.
אוקסנה הניחה באיטיות את המצקת. ריח ארוחת יום ראשון מילא את המטבח, והאורחים כבר ישבו סביב השולחן הגדול. החמות עמדה בפתח המטבח, לבושה בבגדי חג, ועל צווארון החולצה שלה נצצה סיכת אמייל מבריקה בצורת שפירית.
– המרק יתקרר, ולנטינה יגורובנה – אמרה אוקסנה בשקט. – למזוג לך?
– כמובן, תמזגי! אבל אל תמלאי את הצלחות עד הסוף, כמו תמיד! זו המפה החגיגית שלי!
אוקסנה הסתובבה בחזרה אל הכיריים.
במשך שבע שנים היא הכירה את הבית הזה מבפנים ומבחוץ. היא ידעה בדיוק כמה חם המרק צריך להיות. היא ידעה מאיזו כוס החמות שלה אוהבת לשתות. היא ידעה איך לבשל כך שלולנטינה לא יהיה על מה להעיר.
אבל דבר אחד היא מעולם לא למדה: לבלוע השפלות בשקט.
ליד השולחן ישבו אחותה של ולנטינה, נינל, עם בעלה, השכנה מהקומה התחתונה, ובעלה של אוקסנה, טוליק.
טוליק ישב על קצה הכיסא, לבוש בחולצה חדשה, ובהה ברצינות כה רבה בתווית שעל בקבוק המים המינרליים, כאילו שם מסתתר הסוד הגדול ביותר בעולם.
– טוליה, תעזור לי לחתוך את הלחם? – קראה אוקסנה מהמטבח.
– תני לו לשבת! הוא עבד כל השבוע! – ענתה מיד החמות. – את צעירה יותר, את תעשי את זה.
טוליק הביט שוב בהכרת תודה בבקבוק.
אוקסנה חייכה במרירות.
היא ספרה. תמיד ספרה.
חשבונות הבית היו כמה אלפי רובלים בחודש – במשך שבע שנים היא שילמה אותם בעצמה, כל חודש. היא קנתה את כל המצרכים. גם את השיפוץ של חדר השינה והסלון היא מימנה. בעבודה בשתי משרות היא חסכה מאה ושישים אלף רובלים עבור השיפוץ.
כשהדירה הייתה מוכנה, ולנטינה אמרה רק:
– לפחות היית טובה למשהו.
ועכשיו אותה אישה טענה מול כולם שהיא זו שמחזיקה את המשפחה.
– תאכלו, תאכלו! – אמרה ולנטינה לאורחים. – אני זו שסוחבת כאן הכול על הגב שלי. הפנסיה שלי קטנה, אבל המשפחה גדולה.
אוקסנה הניחה את קערת המרק על השולחן והתיישבה בקצה.
נינל טעמה מהמרק.
– זה טעים מאוד. וליה, סוף סוף למדת לבשל.
ולנטינה מיד הצביעה על אוקסנה.
– אני לא בישלתי. היא. לפחות היא עושה משהו. אבל כבר שבע שנים הם גרים כאן ומקבלים הכול מוכן, ואפילו תודה אחת לא שמעתי!
השולחן השתתק.
– מקבלים הכול מוכן… – חזרה אוקסנה בלחש.
– כמובן! – הרימה ולנטינה את קולה. – תסתכלו עליה! אני נותנת להם קורת גג! הבית שלי, החוקים שלי!
טוליק הרים לרגע את מבטו.
– אמא… לא ליד השולחן…
– למה? אולי זה לא נכון? – המשיכה האישה. – אוקסנה, תזכרי: בבית שלי אני מחליטה! לא טוב לך? אפשר ללכת! אבל לאן תלכי? אין לך לא בית ולא דירה!
ואז הוסיפה:
– בקרוב תהיי בת ארבעים ושש ועדיין לא ילדת אפילו ילד אחד. אחרים כבר מגדלים נכדים, ואת רק עובדת!
אוקסנה הניחה לאט את הכף שלה.
– ילדים… – אמרה בשקט.
היא קמה ויצאה למסדרון.
האורחים הסתכלו זה על זה. ולנטינה נשענה לאחור בסיפוק. היא חשבה שניצחה.
כעבור דקה אוקסנה חזרה.
בידה הייתה תיקייה דקה.
היא הניחה אותה על השולחן.
– מה זה? – שאלה ולנטינה בחוסר ביטחון.
– אישור ההלוואה.
היא פתחה את התיקייה.
– דירת שני חדרים בבניין חדש. התשלום הראשון כבר שולם. בעוד חודש אנחנו עוברים.
נפלה דממה.
– מהראשון בחודש אתם תשלמו בעצמכם את החשבונות של הדירה שלכם, ולנטינה יגורובנה – אמרה אוקסנה בשלווה. – הדירה שלך, החשבונות שלך.
ולנטינה החווירה.
– אבל… שמונת אלפים רובלים בחודש?!
– ליתר דיוק, שמונת אלפים ומאתיים בחודש שעבר. זה עלה בגלל החימום.
אוקסנה הוציאה את החשבונות.
– הנה כל התשלומים של שבע השנים האחרונות. תסתכלי על השמות. בכולם מופיע אותו שם.
החמות הושיטה יד רועדת אל המסמכים.
אבל היא לא תפסה את החשבונות.
היא אחזה במשענת הכיסא.
– עשית את זה בכוונה מול כולם? – שאלה לבסוף.
אוקסנה הביטה בה.
– לא. את התחלת מול כולם. אני רק סיימתי.
האורחים התחילו לקום לאט.
באותו יום, בפעם הראשונה, אף אחד לא הגן על ולנטינה.
טוליק פשוט ישב ולחץ את בקבוק המים המינרליים בידיו.
– ידעת? – שאלה אותו אוקסנה.
הגבר הוריד את מבטו.
– אוקסנה… זו אמא שלי. חשבתי שזה יסתדר מעצמו.
– זה הסתדר – ענתה אוקסנה. – בעוד חודש.
בשבועות הבאים ולנטינה השתנתה לחלוטין.
בהתחלה היא ניסתה להתחנן.
– אוקסנצ’קה, בתי, איך אשאר לבד? מי יביא לי מים?
– תבקשי עזרה סוציאלית – ענתה אוקסנה. – או שטוליק יבקר אותך. הוא הבן שלך.
אחר כך הגיע הכעס.
– וגם את השיפוץ אתם משאירים כאן?! מי הדביק את הטפט?!
– אני – אמרה אוקסנה. – אבל תשאירי אותו. זו מתנה.
החמות טרקה את הדלת.
שבוע לאחר מכן אוקסנה שמעה את ולנטינה מתלוננת לחברתה בטלפון:
– אני החזקתי אותם! אני שילמתי על הכול! אני שיפצתי את הדירה!
אוקסנה נכנסה למטבח.
היא לקחה את הספל שלה מאדני החלון.
– גליל אחד של טפט פיני עלה מאתיים ושמונים רובלים. קניתי אותו בחנות ממול. אני הדבקתי אותו בעצמי. החשבונית עדיין אצלי.
ויצאה.
ביום הראשון, כפי שהבטיחה, הם עברו דירה.
בדירה החדשה אוקסנה הוציאה את ארגז הכלים שלה. היא התקינה וו על הקיר.
בדיוק בגובה שהיה נוח לה.
לא למישהו אחר.
לא לחמותה.
אלא לעצמה.
וכאשר הבריגה את הבורג הראשון בקיר, היא חייכה וידעה:
סוף סוף היא חיה במקום שבו היא לא אורחת.
אלא בבית שלה.
