– את לא תלכי להלוויה של אמא שלך. אני צריך את המכונית – אמר בעלה. ורה קמה, לקחה את התיק שלה והלכה. לנצח.
הטלפון השתתק.
ורה עמדה באמצע המטבח, מחזיקה את המכשיר צמוד לחזה בשתי ידיה. דודה גליה דיברה בדיוק ארבע דקות. קולה היה יבש, ענייני, כמעט בלתי ייאמן עד כמה היה רגוע. אפילו דמעה אחת לא רעדה בו.
– ורה… אמא שלך נפטרה לפני שעה.
זה הכול.
העולם השתנה ברגע אחד.
בעלה, דניאל, ישב בינתיים על הספה. הטלוויזיה דיברה בשקט ברקע. הוא אפילו לא הסתובב כאשר ורה הופיעה בפתח הדלת.
– דניאל… דודה גליה התקשרה. אמא מתה.
האיש הנהן.
האצבע שלו המשיכה לגלול משהו בטלפון. אולי חדשות, אולי הודעות. זה כבר לא שינה.
– אה. אני מצטער.
ורה רק הביטה בו.
– אני חייבת ללכת. עכשיו. זו נסיעה של שעתיים. תן לי את מפתחות המכונית.
דניאל הניח את הטלפון בצד. לא מפני שהבין את חומרת המצב. אלא מפני ששמע את המילה האחת הזאת:
מכונית.
הוא הרים אליה מבט, עם מעט עצבנות על פניו, כאילו ורה לא דיברה על מותה של אמה אלא ביקשה ממנו לעזור להזיז ארון כבד.
– לא. אני צריך את המכונית. אמא שלי ביקשה שאסיע אותה לדודה זינה. הבטחתי לה כבר בשבוע שעבר.
ורה נשארה קפואה.
האור מהמטבח האיר את גבה, ופניה נשארו בצל.
– שמעת מה אמרתי?
– שמעתי. אבל היא כבר מתה. למה את ממהרת כל כך? מחר תיקחי אוטובוס ותגיעי. אמא שלי, לעומת זאת, בחיים. היא מחכה לי. אני הבטחתי לה.
שנייה אחת.
שתיים.
שלוש.
– אתה באמת אומר את זה ברצינות?
– לגמרי ברצינות. אני לא אעזוב את אמא שלי.
ורה נכנסה לאט לסלון. היא עמדה ממש מול הטלוויזיה. דניאל נאלץ להרים אליה את מבטו.
– אני אבקש ממך משהו פעם אחת בלבד. רק פעם אחת. תחשוב על מה שאמרת עכשיו… ותענה לי שוב.
– ורה, אל תעשי דרמה. כבר הסברתי לך. אמא שלי מחכה לי, הבטחתי לה. את רוצה שאפר את המילה שלי?
– אני רוצה שתזכור עם מי אתה חי. ושאתה תבין מה היום הזה אומר בשבילי.
– אני זוכר. אבל יש סדר עדיפויות. החיים חשובים יותר.
ורה הזדקפה לאט.
היא הסתכלה עליו כאילו היא כבר לא מתווכחת איתו, אלא מנסה לזכור את פניו לנצח.
לא היה שנאה בעיניה.
היה משהו הרבה יותר סופי.
– בסדר – היא אמרה.
קולה היה רגוע.
הוא לא רעד. היא לא בכתה. היא לא התחננה.
דניאל אפילו לא שם לב. הוא כבר הושיט יד לשלט.
ורה יצאה למסדרון.
היא פתחה את המגירה העליונה בשידה. זו שדניאל לא נגע בה אפילו פעם אחת במשך שבע שנים.
היא הוציאה תיק מסמכים עבה.
בתוכו היו:
הדרכון שלה,
מסמכי הבעלות על הדירה,
מסמכי המכונית,
המסמכים הבנקאיים שלה.
הכול היה רשום על שמה.
היא הכניסה הכול לתיק.
לקחה את שני זוגות מפתחות המכונית.
לבשה את המעיל.
קשרה את נעליה.
– לאן את הולכת? – צעק אחריה דניאל.
– להיפרד מאמא שלי.
– עם מה? אמרתי לך שאני צריך את המכונית!
ורה פתחה את הדלת.
דניאל כבר עמד במסדרון. יחף, עם השלט ביד, עם פנים פגועות, כמו אדם שלא מבין למה העולם לא פועל לפי הרצון שלו.
– המכונית תמיד הייתה על שמי. גם הדירה. כשאחזור, תהיה מנעול חדש בדלת. אני אארוז את הדברים שלך. או שתיקח אותם, או שאזרוק אותם.
– השתגעת?
– לא. פשוט סוף סוף אני מדברת ברור.
– ורה, חכי! את לא יכולה לעשות את זה ככה סתם…
– דניאל. אמא שלי מתה. ואתה אמרת לי שהמכונית חשובה לך יותר, כי אתה רוצה לקחת את אמא שלך לשתות תה. זה כל מה שהייתי צריכה לשמוע. בינינו זה נגמר.
הדלת נסגרה.
המנעול נשמע.
כעבור דקה דניאל ראה מהחלון את ורה נכנסת בשקט למכונית.
היא לא מיהרה.
היא לא הסתכלה לאחור.
היא התניעה ונסעה.
דניאל עמד באמצע המסדרון.
הוא התקשר לורה.
צלצול ארוך.
אין תשובה.
הוא כתב לה:
“תחזירי את המכונית. השתגעת?”
ההודעה נקראה.
אין תשובה.
הודעה נוספת:
“אל תעשי שטויות. אמא שלי מחכה, אני חייב ללכת.”
נקרא.
שקט.
כעבור עשרים דקות אמו התקשרה.
– דניאל, מתי אתה בא לקחת אותי? זינה כבר ערכה את השולחן.
– אמא… יש בעיה. ורה לקחה את המכונית.
– איך היא לקחה? זו המכונית המשותפת שלנו!
– במסמכים… היא שלה.
– אז מה? אתה בעלה! תגיד לה להחזיר אותה!
– היא לא עונה.
דניאל התיישב על הספה.
הוא הסתכל סביב הדירה.
הכול נראה אותו דבר.
הריהוט.
הווילונות.
המדפים.
אבל ורה לקחה מכאן את שלושת הדברים שעליהם הכול היה בנוי:
המסמכים,
המפתחות,
ואת עצמה.
כאשר אמו ראתה שהוא הגיע במונית, היא נעצרה בפתח הדלת.
– מונית? באמת? איפה המכונית?
– אצל ורה.
– אז תיקח אותה בחזרה!
– היא עזבה.
– לאן?
– לתמיד.
האישה השתתקה.
– מה זאת אומרת “לתמיד”?
– זאת אומרת שהיא עזבה אותי. היא אמרה שיש לי יומיים לקחת את הדברים שלי. היא תחליף את המנעול.
– למה?
דניאל הוריד את ראשו.
– כי אמרתי לה לא ללכת להלוויה של אמא שלה. כי אני הייתי צריך את המכונית.
אמו הסתכלה עליו לאט.
בפעם הראשונה לא הייתה אי־הבנה בפניה.
היה שם הלם.
– דניאל… באמת אמרת לה את זה?
– לא חשבתי שהיא תגיב ככה.
– היית צריך לחשוב! אמא שלה מתה, ואתה אמרת לה שהיא יכולה לחכות?
– אבל את ביקשת שאסיע אותך!
– ביקשתי שתסיע אותי. לא ביקשתי שתמנע מאשתך ללכת להלוויה!
המונית נסעה לאט ברחובות העיר.
המונה תקתק.
כל מספר פירושו פחות כסף שנשאר לדניאל.
כשהגיעו לבית של דודה זינה, המונה הראה שמונה מאות רובל.
גם הדרך חזרה הייתה עולה אותו דבר.
זה כל מה שנשאר לו.
אולי מספיק לאוכל ליום אחד.
אולי.
אמו ירדה מהמונית.
היא הסתובבה אליו.
– ועכשיו לאן תלך?
דניאל רק עמד שם.
– אלייך. אם תקבלי אותי.
האישה נאנחה.
– אצלי יש רק חדר אחד ומטבח. במחסן יש מיטה מתקפלת.
– אז זה יספיק.
האישה נענעה בראשה.
נכנסה פנימה.
הדלת נסגרה אחריה.
דניאל נשאר ברחוב.
עם כמה שטרות מקומטים בכיס.
עם אפס בחשבון הבנק.
ומאחוריו עיר שבה כבר לא היה שייך לו אפילו מטר מרובע אחד.
הוא הוציא את הטלפון.
התקשר לורה.
צלצול ארוך.
ואז נשמע הקול האוטומטי:
“המנוי אינו זמין כרגע.”
דניאל הניח את הטלפון.
הסתכל על ידיו.
הן היו ריקות.
בדיוק כמו החיים שלו.
באותו זמן, ורה עמדה בחדר של אמה.
דודה גליה הייתה לצידה.
השכנים עמדו מאחוריה.
עכשיו היא עשתה את מה שהייתה חייבת לעשות.
היא נפרדה מאמה.
כי מבחינתה, גם המתים ראויים לכבוד.
אולי אפילו יותר מהגבר שחי לצידה במשך שבע שנים…
ובכל זאת מעולם לא הבין מי באמת הייתה לצדו.
