“את תיקחי חופשה ותטפלי במשפחה שלי”, אמר בעלי. בסוף, מי שנאלץ לקחת חופשה היה זה שהזמין את האורחים.
— מיום שני את יוצאת לחופשה! — הכריז דניס בטון כאילו הוא לא מדבר עם אשתו, אלא עם עובדת שלו.
הסתכלתי עליו בהפתעה.
— בשבת מגיעות אמא שלי, דודה אליונה ולריסה. צריך לקחת אותן לרופאים, הן רוצות ללכת לשוק, לקנות בגדים וכמובן גם לטייל בעיר.
ואז הוא הוסיף:
— כבר הבטחתי לאמא שתאפי להן פשטידות לקראת ההגעה שלהן. כאן הן לא יצטרכו לדאוג לכלום: רופאים, קניות — הכול יהיה מסודר.
הורדתי לאט את הנעליים, הנחתי אותן במקום והסתכלתי על בעלי.
בעיניו הייתה אותה תחושת ביטחון מוחלטת שיש לאנשים שרגילים לנהל בנדיבות את הזמן, הכסף והאנרגיה של אחרים.
ואז משהו בתוכי השתנה.
דניס לפעמים בלבל בין תעודת הנישואין לבין חוזה שירות לכל החיים. הוא חשב שהטבעת על האצבע שלו נותנת לו באופן אוטומטי זכות על הדירה שלי, על המכונית שלי ועל הזמן שלי.
אבל הדירה שבה הוא גר הייתה שלי. הוא היה רק דייר.
— לא — אמרתי בשקט.
בעלי הביט בי בהלם.
— החופשה שלי מתחילה בעוד עשרה ימים. בדיוק כשהן יעזבו.
עצרתי לרגע והמשכתי:
— הנסיעה שלי לסנטוריום כבר שולמה. אני לא משנה את התוכניות שלי.
— מה?! — קולו של דניס הדהד במסדרון. — אבל אני כבר הבטחתי להן! הן קנו כרטיסים! אז מי יטפל בהן?
— מי שהבטיח — משכתי בכתפיי.
עברתי לידו והוספתי:
— אירוח בכפייה הוא כמו לתת תרומה מכרטיס האשראי של מישהו אחר. זה נראה נדיב עד שהבעלים האמיתי חוסם את החשבון.
דניס פשוט הסתכל עליי.
— אלה קרובי המשפחה שלך, התוכנית שלך של “הכול כלול”.
ואז הוספתי:
— ולפני שתשאל: אתה לא נוהג, והמכונית שלי נחוצה לי לעבודה ולהכנות לנסיעה.
בעלי חשב שזה רק קצת כעס זמני.
הוא היה בטוח שביום שישי בערב אני שוב אעמוד במטבח, אקנה כמה קילוגרמים של בשר, אאפה עוגות ואעמיד פנים שזה הדבר הכי טבעי בעולם.
הוא טעה.
ביום שישי בערב דניס פתח את המקרר וקפא במקום.
על המדפים היו רק בקבוק חלב, חתיכת גבינה והארוחות הדיאטטיות שלי שהוכנו מראש.
לא היה מרק. לא היה בשר צלוי. לא הייתה אפילו פשטידה אחת.
— איפה האוכל? — שאל מבולבל.
אפילו לא הרמתי את העיניים מהספר שלי.
— בחנות, דניס. במחלקת האוכל המוכן.
ואז הוספתי:
— מחר יש להן רכבת מוקדמת. תכוון שעון לחמש כדי שיהיה לך זמן להזמין מונית.
בשבת בבוקר הגיעה ה”משלחת”.
תמרה סמיונובנה, חמותי, נכנסה כאילו היא מפקדת צבא.
דודה אליונה התחילה מיד לבדוק הכול.
ולריסה כבר מהדלת הסתכלה על הדירה בהערכה ביקורתית.
— איפה יהיה החדר הפרטי שלי? — שאלה בפרצוף חמוץ.
דניס נאלץ להוציא מזרן מהמחסן, כי סירבתי בתוקף למסור להן את חדר השינה שלי.
אני חזרתי הביתה בשש בערב אחרי משמרת בבית החולים.
בדירה התערבבו ריחות של קורבולול, שמן שרוף ופאניקה.
דניס, עם פנים אדומות, התרוצץ בין המטבח לסלון עם צלחת נקניקיות ביד.
— ורה! — קראה חמותי מהספה כמו מלכה על כס המלכות שלה. — למה הגענו מתחנת הרכבת במונית? ולמה דניס מכין את ארוחת הערב? אנחנו נסענו כל הדרך!
הסתכלתי על הסצנה.
— כי, תמרה סמיונובנה, דניס הוא זה שהזמין אתכן. לי הייתה היום משמרת בבית החולים. אני לא יכולה לעזוב את העבודה שלי רק כדי לבשל נקניקיות.
חייכתי.
— ערב טוב. תיהנו מהשהות.
ונכנסתי לחדר שלי.
ביום שני הבא דניס נאלץ לבקש מהבוס שלו שישה ימי חופשה ללא תשלום.
הוא איבד את הבונוס שלו ובזבז מחצית מהחסכונות שלו.
אחרי כמה ימים הוא נראה כמו אדם שעבד באתר בנייה שלם.
כל בוקר:
— מרפאה פרטית,
— מונית,
— תרופות,
— קניות.
אמא שלו רצתה רכב לרופא.
דודה אליונה רצתה גבינה ביתית מהצד השני של העיר.
ולריסה הודיעה שהיא חייבת ללכת לקניון.
ואני המשכתי לחיות בשקט.
אכלתי את הארוחות שהכנתי לעצמי, שטפתי את הצלחת שלי ולא נגעתי אפילו באצבע אחת בהוצאות של “החופשה המשפחתית”.
ערב אחד הייתי עדה לסצנה מעניינת במיוחד.
אחרי השוק, דודה אליונה מסרה לדניס שקית ענקית וחשבונית ארוכה.
— דניס, יקירי, אמרת שהנסיעה הזאת על חשבונך. יצא שמונת אלפים רובל.
הפנים של בעלי אמרו הכול.
הנדיבות שלו נמשכה רק כל עוד הזמן והכסף של אחרים התבזבזו.
בעשרה ימים מוניות, רופאים, תרופות, אוכל וקניות עלו לו כמעט מאה ועשרים אלף רובל.
ביום השישי נגמר לו הכוח.
הוא עמד מולי במסדרון.
— מחר תיקחי את אמא שלי לאולטרסאונד! היא קבועה לשמונה בבוקר!
הסתכלתי עליו.
— אתה קבעת לה. אתה תיקח אותה.
ואז הוספתי:
— אני עובדת.
ביום התשיעי קרובי המשפחה החליטו סוף סוף “להעמיד אותי במקום”.
שלוש נשים כועסות עמדו מולי.
— את יודעת, יקירתי — התחילה חמותי — אנחנו באנו להתארח! ואת מסתובבת כאן כאילו את זרה! דניס גמור בגללך!
ולריסה שילבה ידיים.
— לפחות פעם אחת היית יכולה להכין ארוחת ערב מתוך כבוד. הרי אנחנו משפחה!
דניס עמד מאחור ושתק.
הסתכלתי עליו.
— דניס, תגיד להן שאני אמרתי מראש: אני לא לוקחת את זה על עצמי.
הוא, מתחבא מאחורי דלת המקרר, רק אמר:
— יכולת לעזור קצת…
ואז הכול התבהר.
לא היה חשוב לו מה אני מרגישה.
היה חשוב רק מי יטפל בו.
— כבוד לא אומר שמישהו הופך לטבחית, נהג ועוזרת בית בחינם — אמרתי בקור.
— אירוח עובד כששני הצדדים מסכימים. אבל כשמישהו מחליט לבד ומעמיד אדם אחר בפני עובדה מוגמרת בבית שלו, זה כבר לא אירוח. זו אנוכיות.
— דניס הבטיח לכן עשרה ימים נוחים. אז הוא גם זה שצריך לספק אותם.
נכנסתי לחדר שלי.
למחרת בערב הן עזבו.
דניס, עייף ועם עיגולים שחורים מתחת לעיניים, הוריד את המזוודות.
כשהדלת נסגרה אחריהן, הוא התיישב ליד הקיר.
— אני גמור… שישה ימים בלי שכר, בונוס שאבד, כל הכסף שלי הלך…
יצאתי מהחדר עם מזוודה צהובה ביד.
הוא הרים את מבטו.
— את באמת נוסעת לסנטוריום?
— כן.
חייכתי.
— החופשה שלי מתחילה מחר, אבל הרכבת שלי יוצאת הערב.
בעלי הסתכל סביבו.
דירה מלוכלכת. ערימת כביסה. מקרר ריק.
— ואני?
עצרתי בדלת.
— אתה תבשל לעצמך.
ואז הוספתי:
— כשאחזור, תעבור מכאן.
דניס הביט בי בהלם.
— הזמנת את המשפחה שלך בלי ההסכמה שלי. נתת להם לבוא אליי בטענות בבית שלי. וגם עכשיו כל מה שמעניין אותך הוא מי ידאג לך.
סגרתי את הדלת מאחוריי.
שבועיים לאחר מכן, כשחזרתי, הדירה הייתה נקייה.
והארון של דניס היה חצי ריק.
הוא עבר לגור אצל אמא שלו.
ביום הראשון שלי בעבודה אחרי החופשה הגשתי בקשה לגירושין.
דניס הבטיח למשפחה שלו עשרה ימים של אירוח יוקרתי — על חשבון הזמן שלי, הכסף שלי והאנרגיה שלי.
בסופו של דבר, האורחים חזרו הביתה עמוסים בקניות.
אני חזרתי רעננה ונחה.
והוא איבד את הכסף שלו, את אשתו ואת הזכות להחליט לבדו על חייהם של אחרים.
