— תחיי מהכסף שלך, עלובה, ואל תגעי בשלי! — צרח הבעל, וקולו הדהד בין אריחי המטבח הצר.
ויקטור הטיח בתנועה חדה על השולחן קלסר עבה של מסמכים. הניירות התפזרו כמו פסק דין גרוע. אחד מהם כמעט הפיל את קופסת התרופות שמרינה הכינה לעצמה באותו בוקר. האוויר הפך כבד, כאילו כל הדירה עוצרת את נשימתה.
מרינה ישבה מולו. גב זקוף, ללא תנועה. לא רעדה, לא התגוננה, לא התפרקה. רק הביטה בגבר שאיתו חיה שלושים ושתיים שנה, וכעת נראה זר בתוך משפט אחד.
כמה דקות קודם לכן הכול היה שונה. היא רק ביקשה ממנו לעזור קצת בהוצאות התרופות שלה. תכשירים לבעיות מחזור הדם לא היו מותרות, אלא צורך. המשכורת הצנועה שלה במרפאה השכונתית בקושי כיסתה את שכר הדירה של הדירה בת שלושת החדרים. הבקשה הייתה פשוטה. התשובה — הרסה הכול.
ויקטור הלך הלוך ושוב במטבח בעצבנות. לפני חצי שנה קיבל קידום בחברת מסחר גדולה, ומאז כאילו הוחלף באדם אחר. בגדים יקרים, הליכה בטוחה, מבטים מזלזלים. כאילו הכסף שינה לא רק את חשבון הבנק שלו, אלא גם אותו.
— נמאס לי מזה! — המשיך. — אני מפרנס את כל הבית הזה, ואת עוד מתלוננת? התרופות שלך, העבודה חסרת הערך שלך… מה את תרמת למשפחה הזו?
מרינה הרימה לאט את מבטה.
— ויקטור… מי טיפל באמא שלך במשך ארבע שנים? — שאלה בשקט. — מי ויתר על עבודה טובה יותר כדי להיות לידה? אתה עבדת, אני טיפלתי בה. עד שהיא נפטרה.
פניו של הגבר התעוותו.
— אל תכניסי את אמא שלי לזה! — צעק. — הדירה הזו הייתה הירושה שלה, אני סידרתי הכול!
והוא הצביע על הקלסר.
— ותראי את זה. אני מוכר את הדירה. חמישה עשר מיליון. במזומן. ולך יש את אחותך בכפר. תלכי אליה.
המשפט נפל ביניהם כמו גזר דין סופי.
מרינה קמה לאט. בלי למהר. תנועותיה היו רגועות, כמעט רגועות מדי. היא ניגשה לארון, פתחה מגירה והוציאה קלסר מסודר בקפידה. דפדפה בו, ושלפה מסמך רשמי מצהיב.
היא הניחה אותו על השולחן מולו.
— תסתכל על זה.
ויקטור רכן באירוניה.
— מסמך הפרטה. ומה עכשיו?
— ואתה זוכר שבאותו זמן כבר היינו נשואים? — אמרה מרינה. — אני גם גרתי כאן. הייתי רשומה. הייתה לי זכות מגורים.
ויקטור הניף יד בביטול.
— את ויתרת על זכויות הבעלות!
— כן — הנהנה בשקט. — על הבעלות. לא על זכות המגורים.
לרגע השתרר שקט.
המטבח כאילו הצטמצם סביבם.
— אל תתחילי עם משחקים משפטיים — מלמל ויקטור, אבל בקולו כבר לא הייתה ביטחון.
מרינה דיברה בשקט, אך כל מילה הייתה מדויקת.
— לפי החוק, מי שהיה בעל זכות מגורים בזמן ההפרטה וויתר על הבעלות, שומר על זכות שימוש לכל החיים. אי אפשר לקחת אותה. אי אפשר לבטל אותה. גם אם הדירה נמכרת.
ויקטור צחק צחוק קצר, אבל הוא היה ריק.
— זה לא קיים.
— תתקשר לעורך דין — אמרה מרינה.
ביד רועדת הוא הוציא טלפון, חייג למתווך והפעיל רמקול.
— מר ויקטור! — נשמע קול עליז. — מחר הכול מוכן, חותמים!
— שאלה קטנה… — קולו של ויקטור היה יבש. — אם גר בדירה מישהו שוויתר על ההפרטה… אפשר לפנות אותו?
שתיקה.
מהעבר השני הקול השתנה.
— אתה אומר את זה עכשיו?
— כן.
עוד שתיקה.
— ויקטור… זו בעיה משפטית חמורה. הנכס הזה כמעט בלתי ניתן למכירה. אף קונה לא יסכים לזה.
— אבל אני הבעלים!
— זה לא משנה. אף אחד לא יקנה דירה כזו.
הקול הפך קר.
— העסקה מבוטלת.
השיחה נותקה.
במטבח השתררה שתיקה שרק קריסה מוחלטת יכולה ליצור.
ויקטור התיישב לאט. פניו החווירו, כאילו כל הדם עזב אותו. האיש ששלט רגע קודם במצב, ישב כעת שבור.
— מרינה… בבקשה… — לחש. — תחתמי שאת עוזבת. נסדר את זה. בבקשה.
מרינה החזירה את המסמכים לקלסר.
— אמרת לי לחיות מהכסף שלי — ענתה בשקט. — אז אני אחיה בבית שלי.
ויקטור קם בפתאומיות. פאניקה השתלטה עליו. הוא רץ לחדר השינה ואז למסדרון. לקח תיק משובץ, זה שפעם ייעד למרינה, והחל למלא אותו בבגדיו שלו — חליפות, חולצות, נעליים — בתנועות מבולבלות.
— אני אגיד שנעלמתי! — מלמל בפאניקה. — אף אחד לא ימצא אותי!
הוא הסתובב וברח.
הדלת נטרקה.
הדירה שקעה בשקט. מרינה ניגשה לדלת, נעלה אותה וסובבה את המפתח שוב לבדיקה. התנועה הייתה פשוטה, אבל סופית.
היא חזרה למטבח, מזגה לעצמה מים ונעמדה מול החלון.
בחוץ העיר המשיכה לחיות. בפנים, לראשונה אחרי שנים, לא היו צעקות, לא פחד ולא זלזול.
רק שקט.
והבנה איטית וברורה: מי שניסה לקחת ממנה את הבית, בסוף נעל את עצמו בחוץ.
