מרינה כבר יישרה את שולחן החג בפעם השלישית, למרות שכבר בפעם הראשונה הוא היה מושלם. המפיות היו מסודרות בסימטריה, כאילו נמדדו בסרגל, וכוסות הקריסטל פיזרו את האור כאילו לא היו זכוכית, אלא שברי קרח מלוטשים ממתח. מהריח שבקע מהמטבח של הבשר הצלוי התפשט בכל הדירה — ריח כבד, חמים, מושלם מדי, כזה שמבטיח יותר צרות מאשר חגיגה.
היום לא היה רק יום ההולדת של ואלרה.
היום היה “יום X”.
— מרין, את שומעת אותי? — קולו של ואלרה בטלפון חרק בעצבנות, כאילו הוא כבר רב עם האוויר. — ארקדי בוריסוביץ׳ מגיע עם אשתו. אינגה.
ידה של מרינה קפאה על מגבת המטבח.
— אינגה? — שאלה לאט. — האקסית שלך?
— אל תתחילי! — קטע אותה מיד. — אינגה עכשיו עם ארקדי. וזה… זה המפתח שלנו. אם היא תגיד מילה אחת לטובתי, אני נהיה סגן מנהל. אם לא — נגמר. אז תחייכי, הבנת? ואל תבקרי כלום. אינגה לא בשביל החיים ה“כרוביים” שלך.
הקו התנתק.
מרינה עמדה הרבה זמן עם הטלפון ביד. חמש שנות נישואים. חמש שנים של חיסכון, ניקיון, ומשפטים של “יום אחד יהיה יותר טוב”. ועכשיו היא צריכה להיות המארחת של אישה שבעלה עדיין דיבר עליה כאילו הייתה גביע אבוד.
הדלת נפתחה עם מפתח.
סבטלנה פטרובנה, החמות, נכנסה כאילו גם הדירה שייכת לה.
— מחניק פה כמו במחסן — אמרה מיד. — זה לא טוב לואלריק.
מאחוריה התגנב אנטושקה בשקט, כמו מחשבה רעה.
— סבתא אמרה שאני מלוכלך… — לחש.
מרינה כרעה לידו.
— לך תשטוף ידיים. היום יש אורחים.
סבטלנה כבר בחנה את הצלחות.
— ומה זה כאן? — הצביעה על הסלט. — מיונז? אינגה לא אוכלת את זה. היא אוכלת רוקט. וסדר בחיים.
— זה יום ההולדת של ואלרה — אמרה מרינה בשקט. — לא תצוגת דיאטה.
— ואלרה אוהב שלא מתביישים באשתו — חתכה החמות.
ואז נשמעה הדלת.
האוויר השתנה.
ואלרה נכנס במהירות.
— הם באים. תחייכי. ואל תדברי.
בדלת עמדה אינגה.
היא לא הזדקנה — רק נעשתה יקרה יותר. המבט שלה היה קר כמו החלטה שמישהו שילם עליה היטב. המעיל שלה היה שווה יותר מחצי הרהיטים בדירה.
— שלום — אמרה לאט, ומיד הביטה בואלרה.
כאילו מרינה לא קיימת.
— המעלית הייתה צפופה, ארקדי עלה ברגל — הוסיפה באדישות.
סבטלנה נמסה.
— אינגוצ’קה! כמה את יפה!
אינגה חייכה קלות.
— גם את… מחזיקה מעמד.
היא הושיטה את המעיל למרינה.
— תשמרי עליו. בזהירות. זה קשמיר.
זה היה הרגע הראשון שבו היד של מרינה רעדה.
הערב התחיל להיראות כמו הצגה גרועה. ואלרה התרוצץ סביב אינגה, סבטלנה העריצה אותה, ומרינה הפכה לאט לרקע בבית שלה עצמה.
— עדיין לוגיסטיקה? — שאלה אינגה.
— כן, אבל אני משתפר! — גמגם ואלרה.
— הדירה שלכם… חמודה — סקרה אינגה את החדר. — קצת… ענייה, אבל נקייה.
פניו של ואלרה נמתחו.
— מרין, אמרתי להזמין אוכל!
— בישלתי יומיים — אמרה מרינה בשקט.
— זה בדיוק הבעיה — אמרה סבטלנה. — זה לא אוכל.
ולפני שמישהו הספיק לעצור, הסלט נזרק לפח.
שקט.
מרינה קמה.
הרימה לאט את מגש ה“הרינג מתחת למעיל פרווה”.
— אל תיעלבי — צחקה אינגה. — זו רק שאלה של התפתחות…
מרינה הפכה את המגש בתנועה אחת.
הסלט נפל על הבגדים של אינגה.
השלמות הבז’ית נעלמה בשנייה.
— השתגעת?! — צעק ואלרה.
היד של סבטלנה נחתה.
הצליל של הסטירה היה חד מדי עבור הדירה הזאת.
— החוצה מהבית הזה!
מרינה הזדקפה לאט.
— זה הבית שלי.
שקט כבד.
בפתח נשמע קול עמוק.
— מספיק.
ארקדי בוריסוביץ׳.
הוא לא צעק. לא היה צורך.
— מחר HR. פיטורים.
ואלרה נשבר תחת המבט שלו.
ואז הכול הוכרע.
הדלת נסגרה מאחוריהם.
מרינה עמדה רגע, כאילו לא יודעת אם זה נגמר או רק התחיל.
אנטושקה נגע בזהירות בידה.
— אמא… זה נגמר עכשיו?
מרינה הביטה בו, ואז בשולחן ההרוס, בחג שהתפרק.
וחייכה — לראשונה באותו יום באמת.
— כן — אמרה בשקט. — עכשיו מתחיל המסיבה האמיתית.
