– אמא, אבא, ואלרה ונאטשה מגיעים בשבת. הם יישארו חודש.
קוסטיה אמר את זה כאילו הוא פשוט מודיע שנגמר החלב. הוא עמד ליד המקרר, שתה קפיר ישר מהשקית וגלל בטלפון, רגוע לגמרי.
אני החזקתי צלחת. הנחתי אותה. בזהירות מוגזמת.
– חודש – חזרתי.
– כן. לאבא יש חופשה, אמא כבר מזמן רצתה לבוא. ואלרה מגיע עם נאטשה. נהיה ביחד, משפחה – הוא אמר בלי להרים את העיניים. – זה נורמלי, לא?
נורמלי.
היינו נשואים שבע שנים. בזמן הזה המשפחה שלו כבר ארבע פעמים “התיישבה” אצלנו בדירה. תמיד יותר זמן ממה שהבטיחו. תמיד קצת בהפתעה. אבל זו הרי “משפחה”.
עבדתי מהבית כרואת חשבון. היה לי חדר עבודה קטן: שמונה מטרים רבועים, ליד חדר השינה. שולחן, מחשב, תיקיות. חלל מחושב בדיוק, כי הדירה הזו עם שני חדרים לא יכלה להכיל יותר מזה.
– קוסטיה – אמרתי לאט. – אנחנו רק שנינו כאן. איפה נשים ארבעה מבוגרים?
הוא סוף־סוף הסתכל עליי.
– ההורים שלי בסלון. ואלרה ונאטשה בחדר העבודה שלך. אני אקנה מזרן מתנפח.
– ואיפה אני אעבוד?
– במטבח או בחדר השינה. יש לך לפטופ.
כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.
עמדתי שם ופתאום זה נהיה ברור: הוא לא שואל. הוא מודיע. ואני פשוט אמורה להסתגל.
– לפחות היית יכול לשאול – אמרתי בשקט.
– מה לשאול? אלה ההורים שלי.
לא זרים. פשוט… לא המשפחה שלי.
נשמתי עמוק.
– טוב. יש לי תנאי.
הוא הרים את המבט.
– אתה מבשל. אתה מנקה. אלה האורחים שלך.
הוא צחק קצרות.
– לנה, אמא שלי תעשה הכול. היא אוהבת לבשל.
שתקתי.
כבר חצי שנה חסכתי כסף. בערבים, מעבודות נוספות. לאט לאט. ארבעים ושמונה אלף רובל בכרטיס נפרד. כסף ל“בריחה”: ים, שקט, חודש מנוחה.
אז עוד לא ידעתי שבאמת אצטרך לברוח.
בשבת הם הגיעו.
הם לא דפקו בדלת — הם נכנסו.
שלוש מזוודות, שתי תיקים, שקיות של “פיאטיורוצ’קה” מלאות חמוצים וכוסמת, כמו ערכת הישרדות.
זינאידה פבלובנה נכנסה ראשונה.
– דירה קטנה – אמרה במקום שלום. – והטפט הזה… עדיין? אמרתי לך.
– שלום – עניתי.
גנאדי פטרוביץ’ רק הנהן והלך ישר לטלוויזיה. ואלרה נדחס במסדרון. נאטשה הלכה אחריו עם ראש מורכן.
קוסטיה רץ, סידר, ניפח את המזרן, הזיז רהיטים. חדר העבודה שלי נעלם.
במקומו הופיעה מיטה. זמנית. לחודש.
“אני אעבוד במטבח” הפך פתאום למציאות.
ומאז כל יום היה אותו דבר.
אני בישלתי.
הוא הכתיב.
– הבצל גדול מדי.
– הגזר לא נחתך ככה.
– השמן הזה לא טוב.
שלוש שעות ליד הכיריים. כל יום.
קוסטיה ישב בסלון עם אבא שלו וראה כדורגל.
האורחים אכלו. ואלרה אכל בשביל שניים. נאטשה כמעט לא אכלה. זינאידה פבלובנה העירה על כל ביס.
– מלוח.
– מעט מדי.
– ככה לא עושים את זה.
בערב שטפתי כלים של שישה אנשים. כל יום.
ביום העשירי כבר התחלתי לספור.
אוכל, חשבונות, זמן. וכל העבודה הבלתי נראית שאף אחד לא רואה, אבל לוקח כמובן מאליו.
ואז נגמר הגבול.
חדר העבודה שלי נכבש לגמרי. המזרן, הבגדים, הרעש.
פתחתי את הלפטופ על שולחן המטבח, בין צנצנות חמוצים לקרש חיתוך.
לקוח התקשר:
– מתי הדו”ח מוכן?
– מחר – אמרתי.
ניתקתי.
– לנה, תעשי קציצות – אמרה זינאידה פבלובנה.
– אני עובדת.
– זה מהיר.
ובערב, כשכולם כבר אכלו, היא אמרה:
– אנחנו חוסכים לשיפוץ. קוסטיה גם עוזר.
הרמתי מבט.
– עוזר?
הם שלחו להם חמש עשרה אלף בחודש מהכסף המשותף שלנו.
– זה כלום – היא הניפה יד.
הנחתי את המזלג.
– אז בואו נחשב.
שקט.
– בעשרה ימים הוצאנו עשרים ושתיים אלף רק על אוכל. אם זה ימשיך ככה, זה יגיע לשבעים בחודש. נחלק?
– את דורשת כסף מהמשפחה?! – היא התפרצה.
– לא. מחלקים הוצאות.
ואלרה צחק.
– אנחנו אורחים!
– אורח זה שלושה ימים – אמרתי. – זה כבר אורח חיים.
מאותו רגע ארוחת הערב כבר לא הייתה ארוחת ערב. רק שקט.
קוסטיה לא נכנס לישון באותו לילה.
הוא ישן באוטו.
ביום הארבעה־עשר קמתי לפנות בוקר. ארזתי תיק.
השארתי פתק:
“המארחת יצאה לחופשה של חודש. אוכל במקרר, מתכונים אצל זינאידה. בהצלחה.”
והלכתי.
במטוס ישנתי באמת בפעם הראשונה.
בטלפון היו 114 הודעות.
– את בוגדת
– אמא שלי בוכה
– מי מבשל עכשיו?!
כיביתי אותו.
ים.
שינה.
שקט.
ביום הרביעי הדלקתי:
“הם הלכו.”
לא שאלתי כלום.
ביום העשרים:
“צריך לדבר.”
עניתי: “כן.”
חודש אחרי זה חזרתי הביתה.
הדירה הייתה נקייה.
– מתי הם הלכו? – שאלתי.
– אחרי שבוע – אמר קוסטיה.
שבוע. זה כל מה שהיה צריך.
מאז לא הייתה השלמה. לא סצנה גדולה. גם לא חיבוק.
רק סדר חדש, שקט ומוזר.
קוסטיה ישן בסלון.
אני בחדר השינה.
ולראשונה אחרי הרבה מאוד זמן… אף אחד לא אומר לי איך לחתוך בצל.
