״דניסק’ה, ילד שלי, תאכל כבר את המרק, הוא עוד רגע מתקרר!” — קולה של תמרה וסילייבנה מילא את המטבח כמו פקודה צבאית שמתחפשת לדאגה אימהית.
דניס נאנח, הניח את הטלפון בצד, ולקח בצייתנות את כף הכסף המשפחתית.
באותו יום הוא מלאו לו שלושים ושמונה.
שלושים ושמונה.
ובכל זאת הוא ישב באותה דירה, באותו שולחן, ואכל את אותו מרק שאמו בישלה לו כבר כמעט שלושים שנה.
האהבה של תמרה וסילייבנה הייתה כמו שמיכת פוך עבה. חמה, מגינה… ולפעמים כמעט מחניקה.
במטבח הכול היה כרגיל. כוסות הקריסטל המבריקות בארון, הרצפה הישנה החורקת, השעון על הקיר שמתקתק בדיוק כמו לפני עשרים שנה.
כאילו הזמן פשוט עצר.
— שוב זרקת את הגרביים מתחת לספה? — שאלה תמרה, ובאותה נשימה סידרה אוטומטית קווצת שיער מעל מצחו של בנה.
— אמא, אני אאסוף אחר כך.
— אהה. כמו שבוע שעבר.
— בשבוע שעבר אספתי.
— כן. אחרי שאני מצאתי אותם.
דניס חייך.
כנראה הם כבר חזרו על השיחה הזאת אלף פעם.
הוא שאף עמוק.
— אמא… אני מתחתן.
הכף נעצרה באוויר.
פניה של תמרה קפאו.
ובשנייה הבאה הכף נפלה ברעש לתוך המרק החם.
— מה?!
— אני מתחתן.
כמה שניות של שקט.
ואז התחילה הסערה.
— עם מי?!
— עם נסטיה.
— איזו נסטיה?
— היחידה שאני איתה.
— כמה זמן?
— חצי שנה.
— חצי שנה?!
תמרה הביטה בו כאילו הודיע לה שעובר לגור במאדים.
— ורק עכשיו אתה אומר לי?!
— לא היה זמן…
— חצי שנה ולא היה זמן?!
החקירה התחילה מיד.
גיל.
עבודה.
משכורת.
הורים.
סבים וסבתות.
בריאות.
סוג דם.
כמעט גם סימן מהגן.
כששמעה שנסטיה עובדת בבנק, תמרה צמצמה עיניים בחשד.
— בבנק?
— כן.
— מובן…
זה לא היה מובן בכלל.
אבל כבר לא מצא חן בעיניה.
בשבת הבאה נסטיה הגיעה בעצמה.
לבושה באלגנטיות, עם עוגה יפה ובקבוק יין יקר.
היא חייכה.
תמרה וסילייבנה לא.
בדלת היא סקרה אותה מכף רגל ועד ראש.
העוגה.
היין.
ושוב הנערה.
ואז בלי מילה דחפה לה לידיים זוג כפכפים ענקיים ומגושמים.
נסטיה הבינה מיד שזה רק החימום.
והיא לא טעתה.
הארוחה הייתה כמו פסגה דיפלומטית בין שתי מדינות עוינות.
כולם חייכו.
אף אחד לא נרגע.
— תטעמו מהמרק שלנו — אמרה תמרה במתיקות. — אני מניחה שהיום הצעירים אוכלים בעיקר ג׳אנק פוד.
— אני אוהבת לבשל — ענתה נסטיה בשלווה.
— באמת?
— כן.
— ומה את מבשלת?
— מרקים קלים.
תמרה כמעט קפאה.
— מרקים?
— כן.
— זה לא אוכל. זו דיאטה.
דניס כבר הרגיש שבקרוב יצטרכו להזמין אמבולנס לאחת מהן.
ואז התחילו הנושאים ה״רגישים״.
מחלות.
תורשה.
רקע משפחתי.
עבר.
עתיד.
דירה.
ילדים.
כסף.
נסטיה, להפתעת כולם, עמדה בזה מצוין.
היא הדפה כל התקפה בשלווה.
ולפעמים אפילו החזירה מתקפה משלה.
תמרה התקשתה יותר ויותר.
אבל המצב הפך למסוכן באמת כשאמא של נסטיה הגיעה.
נינה פבלובנה.
אישה החלטית.
עם דעות חזקות.
וללא שום פחד.
שתי הנשים ישבו אחת מול השנייה במטבח.
דניס אמר אחר כך שזה הרגיש כאילו שתי מעצמות גרעיניות מנהלות משא ומתן על גורל העולם.
בהתחלה הן התווכחו על הכול.
מרק.
בשר.
זני תפוחים.
תרופות.
חינוך.
נישואים.
ואפילו על איך מקלפים תפוחי אדמה נכון.
ואז קרה משהו בלתי צפוי.
הוויכוח הפך לאט לאט לשיחה.
השיחה לווידוי.
והתברר ששתי הנשים עשו כל חייהן בדיוק את אותו הדבר.
הגנה מוגזמת על הילדים.
התערבות במערכות היחסים שלהם.
ניסיון לחסוך מהם אכזבות.
ובדרך גם להקשות עליהם את החיים.
לכמה שניות השתרר שקט.
ואז נינה פבלובנה פרצה בצחוק.
תמרה הצטרפה אליה.
הצחוק הלך והתגבר.
תוך כמה דקות הן כבר דיברו כמו חברות ותיקות של עשרים שנה.
דניס ונסטיה, המומים, ברחו לחדר.
מהמטבח נשמעו צלצול כוסות וצחוק עליז.
— דניס… — לחשה נסטיה. — אתה מבין שהן בדיוק יצרו ברית?
— אני מבין.
— וזה נראה לי הרבה יותר גרוע מאשר כשהן רבו.
דניס הביט בדלת.
מהצד השני נשמע שוב צחוק.
— אתה חושב שצריך לעבור דירה?
— רצוי ליבשת אחרת.
— זה לא יעזור.
— נכון.
ובאותו רגע נשמעה קולה של תמרה:
— את החופשה שלהם אנחנו נארגן יחד!
— וגם נעזור להם לעצב את הדירה! — הוסיפה נינה.
דניס עצם את העיניים.
נסטיה צחקה.
שתי האמהות סוף סוף השלימו.
רק שעל חשבון הילדים שלהן.
