באותו יום שבת נעלתי את שער החצר שלי, ישבתי על המרפסת עם ספר, ולא פתחתי כשמאחורי הגדר צפרו שתי מכוניות עם נשים זרות בתוכן. הכלה שלי התקשרה. הסתכלתי על המסך, שמעתי את הצלצול ולא עניתי.
אני בת חמישים ושמונה. ולראשונה אחרי שלושה חודשים סירבתי לשטוף שלושה עשר צלחות מלוכלכות שהשאירו אנשים שראו בדאצ’ה שלי מקום לינה חינמי לסופי שבוע. אבל כדי להגיע לנקודה הזאת, צריך לחזור ליוני.
קוראים לי ולנטינה דמיטרייבנה, אבל כולם קוראים לי ואליה. כך אני חיה כבר ארבע עשרה שנה: מאפריל עד אוקטובר בדאצ’ה, מנובמבר עד מרץ בדירת חדר ברחוב הבוטני, שקנינו יחד עם בעלי, גרישה, בשנת 1998, כשהוא עבד כמכונאי בנמל הנהר ואני הייתי פקידה בדואר.
גרישה נפטר לפני שש שנים. בפתאומיות, בזמן העבודה. הוא העביר את הדירה על שמי שנה לפני כן, כאילו הרגיש משהו, אבל מעולם לא אמר דבר. גם המגרש הפך שלי בשנת 2005, כשקנינו אותו מהשכנים וורובייב שעברו לקרסנודר.
הבן שלי, אנטון, בן שלושים וארבע. עובד בהובלת מטענים לאורך הוולגה והקמה, אדם מוערך. נשוי כבר שנתיים. אשתו, קריסטינה, בת שלושים ושתיים, מנהלת משרד בקניון: מסמכים, טבלאות, בקשות — הכול עובר דרכה. יש לה קול החלטי. לפעמים, אפילו משני חדרים רחוק אני שומעת בדיוק מה היא אומרת בטלפון.
השנה הראשונה הייתה רגילה. הם היו באים לדאצ’ה פעם בחודש, לפעמים אפילו פחות. קריסטינה הייתה מביאה אוכל מוכן, אנטון היה עוזר בגינה, מלבין את גזעי העצים. אני הייתי מגישה להם מרק קר, היינו יושבים על המרפסת והיה טוב. פשוט טוב.
ואז קריסטינה התאהבה בדאצ’ה.
ה“פלישות” התחילו לפני שנתיים, בערב שישי של יוני.
— ולנטינה דמיטרייבנה, אפשר לבוא מחר? אביא גם חברה, היא מאוד עייפה, היא צריכה טבע.
לא התנגדתי. היה מספיק מקום — מגרש של שנים עשר דונם, ארבעה חדרים. גרישה היה אומר אז: “שיהיה מקום גם לנכדים”.
הם הגיעו. קריסטינה, אנטון וחברה בשם אליסה. רועשת, שזופה, מתחבאת מאחורי משקפי שמש גדולים מדי.
הם פרשו שמיכה על הדשא, הפעילו מוזיקה מרמקול נייד. לא חזק מדי, אבל כל מנגינה התפשטה בגינה. אנטון עשה על האש, קריסטינה חתכה סלט, אליסה השתזפה וצילמה עננים.
למחרת הם נסעו.
במטבח נשארו ארבע צלחות לא שטופות. על הכיריים מחבת שרופה. על הדשא כוסות פלסטיק. על שיח הדומדמניות מגבת רטובה — בצבע טורקיז, עם דוגמת עוגנים.
הורדתי אותה. העלים שמרו את הסימן.
“שכחו” — חשבתי.
שטפתי הכול.
שבוע אחרי זה שוב טלפון.
ואז זה הפך להרגל: בכל יום שישי בערב הייתה מתקשרת שיחה. “מחר אנחנו באים”.
לפעמים שלושה, לפעמים חמישה. ותמיד נשאר משהו — מגבת על השיח, צלחת שומנית בכיור, דשא מעוך. כאילו הבית הוא רק תפאורה לסופי השבוע שלהם.
שלושה חודשים סבלתי.
ואז בשבת אחת נעלתי את השער.
ולא פתחתי.
בסביבות אחת עשרה וחצי הם הגיעו. צפירות, דפיקות.
— ולנטינה דמיטרייבנה! תפתחי!
גם אנטון התקשר.
— אמא, למה השער נעול?
— כי נעלתי אותו.
— אבל מה קרה?
— מי שלא מנקה — לא נכנס.
שתיקה.
— הם רק אורחים… — הוא אמר.
— אורח לא משאיר שלושה עשר צלחות.
שוב שתיקה.
— אדבר עם קריסטינה — אמר לבסוף.
— דבר. אני לא כועסת. פשוט עייפתי.
עבר שבוע. קריסטינה התקשרה.
— לא חשבתי שזה כל כך מפריע לך.
— אמרתי.
— לא שמתי לב.
— זה כבר הרגל.
ואז הם באו. אנטון וקריסטינה יחד. סידרו את הגינה, שטפו כלים.
בארוחת הצהריים קריסטינה שאלה:
— אפשר לבוא שוב… אבל כמו שצריך?
— כן — אמרתי. — בתנאי אחד.
— איזה?
— שהמגבות לא יהיו על השיחים. רק על החבל.
מאז הם באו שלוש פעמים.
תמיד היה מסודר.
תמיד הכול נשטף.
המגבות מתייבשות על החבל.
ואני, לראשונה אחרי שנים, לא מרגישה שאני משרתת על האדמה שלי.
נשארה רק שאלה אחת:
באיזה רגע אתה היית אומר: מספיק?
