“תחיי מעשרת אלפים בחודש,” אמר בעלי. לא התווכחתי. פשוט הפסקתי לשלם את ההלוואות שלו.
הוא הניח את הכסף על השולחן כמו חפיסת קלפים.
— זה מספיק לחודש. תלמדי להסתדר.
שני שטרות של חמשת אלפים. אחד מקומט, השני חדש. זה היה אמור להספיק לכל החיים שלי: אוכל, תרופות, מוצרי ניקוי, נסיעות — כל מה שנקרא פשוט “לחיות”.
— ואם זה לא מספיק? שאלתי בשקט.
— אז תלמדי לחסוך. אחרים מצליחים.
הכול התחיל לפני שמונה שנים מאותו משפט בדיוק. אז קניתי מגפי חורף בארבעת אלפים רובל, מהמשכורת שלי. הוא חקר אותי שעות: למה חדשים אם הישנים עוד טובים?
מאז כל חודש היה אותו דבר: כסף על השולחן, כללים, שתיקה.
עבדתי כרואת חשבון בחברת ניהול נכסים. 38 אלף רובל בחודש. לא הרבה, אבל עבודה ישרה. רק ששום דבר לא נשאר לי.
כל חודש העברתי 23 אלף לבנק. ההלוואות שלו. סירה, מנוע — החלומות שלו, מהמשכורת שלי.
בהתחלה זה היה “רק לחודש אחד”. אחר כך עוד אחד. אחר כך כבר לא ביקש בכלל. הבנק התקשר אליי כי הייתי איש הקשר. פחדתי. שילמתי. וככה זה נמשך 96 חודשים.
ערב אחד הוא חזר עם קופסה ארוכה.
— חכת דיג יפנית. השקעה.
38 אלף רובל. כל המשכורת החודשית שלי.
במטבח בישלתי מרק מצווארי עוף. זה היה זול, לא היה משהו אחר. ותוך כדי — חישבתי. תמיד חישבתי.
הוא הרוויח 85 אלף. אבל הוציא על עצמו: דלק, בירה, סאונה, דיג. החלק שלי בחיים: 10 אלף בחודש.
ההלוואות שלו: 23 אלף. ההישרדות שלי: מה שנשאר.
עם הזמן זה כבר לא נראה מוזר. זה נהיה נורמלי. כמו לנשום.
אבל בלילות לא הצלחתי לישון. לקחתי מחברת ירוקה ישנה מהלימודים לחשבונאות וכתבתי:
“ינואר – תשלום הלוואה: 23,000”.
רק תיעוד. לא יותר.
למחרת לא העברתי את הכסף.
לראשונה אחרי 96 חודשים.
שלושה ימים אחר כך הגיע הודעה מהבנק: פיגור בתשלום.
הוא ביטל את זה ביד.
— טעות.
חשב שזה יסתדר לבד.
הזמן עבר. הוא קנה לעצמו סלמון, אני אכלתי כוסמת. הוא הזמין ציוד חדש, אני התלבטתי על שמפו ב־280 רובל.
ואז הוא מצא את הקבלה.
— מאתיים שמונים רובל לשמפו?!
— כי אחרת הקרקפת שלי בוערת.
— תתרגלי.
“תתרגלי.” זה היה חוק הנישואים שלנו.
אז כבר לא שתקתי.
הוצאתי את קבלות הדלק שלו.
— תראה. 4100 לתדלוק. ארבע פעמים בשבוע. דיג, חברים, נסיעות. 16 אלף בחודש.
הוא האדים.
— אני עובד!
— ואני משלמת את ההלוואות שלך.
שתיקה.
ואז צעקות. דלת נטרקה. תמונת החתונה נפלה מהקיר — הסדק עבר בדיוק בינינו.
בברביקיו עם החברים שלו הוא צחק:
— אשתי חיה מ־10 אלף בחודש. חסכנית מאוד!
הם צחקו. אני עמדתי עם מגש בידיים.
ואז אמרתי:
— בואו נחשב.
שתיקה.
הראיתי הכול: דיג, דלק, סאונה, בירה. הוא הוציא יותר על תחביבים מאשר עליי.
הגברים הפסיקו לצחוק.
הוא קם ונכנס הביתה. לא טרק את הדלת. וזה היה גרוע יותר.
שבועיים לא דיברנו.
ואז הפסקתי לשלם את ההלוואות.
בהתחלה כלום. אחר כך הודעות. אחר כך שיחות. אחר כך פאניקה.
ערב אחד הוא ישב במטבח.
— לא שילמת?
— לא.
— כבר שלושה חודשים?
— כן.
הנחתי את המחברת הירוקה לפניו.
1,760,000 — מה שאני שילמתי עליו.
960,000 — מה שהוא נתן לי לחיים.
— זה ההבדל בינינו — אמרתי.
הוא שתק.
דפדף, כאילו מחפש טעות.
לא מצא.
— זו משפחה? הוא שאל.
— לא. זה הישרדות.
הוא קם והלך למוסך.
עברו חודשיים.
עכשיו הוא משלם לבד את ההלוואות שלו. בזמן. כאילו תמיד ידע לעשות את זה.
חכת הדיג עומדת בפינה, לא נגעה.
הבירה נגמרת מהר יותר עכשיו. גם הכסף.
אנחנו גרים באותה דירה, אבל לא באותו עולם.
הוא חושב שבגדתי בו.
אני חושבת שבגדו בי שמונה שנים.
ועדיין לא יודעת אם עשיתי נכון.
אבל דבר אחד אני יודעת:
לראשונה אחרי שמונה שנים — אני לא צריכה לשרוד עם עשרת אלפים בחודש.
