השכן שלי הביא לי רשימה של שתים־עשרה תלונות. עניתי לו במשפט אחד בלבד.
המסמך היה מודפס.
לא פתק מהיר או שרבוט ידני, אלא דף מסודר היטב: שתים־עשרה נקודות ממוספרות, שוליים מדויקים וריווח אחיד בין הפסקאות. זה נראה כמו תיק רשמי שהוכן להליך משפטי.
החזקתי את הדף בין שתי אצבעות.
במשך ארבעים ושלוש שנות עבודתי כמהנדסת מדידות וקרקעות ראיתי אלפי מסמכים: מפות חלקות, גבולות מגרשים, תיקי רישום ופרוטוקולים רשמיים.
אבל מעולם, אפילו לא פעם אחת, מישהו שהכרתי שמונה ימים בלבד לא הגיש לי מסמך שלם עם שתים־עשרה תלונות נגדי.
— אתה רציני? שאלתי.
הגבר מעבר לגדר הנהן.
— לגמרי. הכול מתועד.
את חלקת הקיץ שלי קניתי עם בעלי לפני עשרים ותשע שנים.
סמיון היה נהג קטר. אדם שיכול היה לתקן כל דבר בידיים שלו. הבית, המרפסת, השבילים, העצים — הכול נשא את חותמו.
הוא מת לפני חמש שנים.
ערב אחד הוא הלך לישון ולא התעורר בבוקר.
אחרי מותו הייתי בטוחה שלעולם לא אחזור לשם. הכול הזכיר אותו: עצי התפוחים ששתל, המרפסת שבנה, אפילו הגדר שהייתה מעט עקומה.
ובכל זאת חזרתי.
בהתחלה לכמה ימים.
אחר כך לכמה שבועות.
ובסוף ביליתי שם כל קיץ.
החלקה הסמוכה עמדה ריקה כמעט ארבע שנים. הבעלים הקודמים עברו לבתם, והבית הלך והתפרק לאטו.
ואז, בוקר אחד במאי, הגיע רכב שטח לבן.
הבעלים החדש יצא ממנו עם סרט מדידה ומחברת. במשך שעות הוא הסתובב במגרש, מדד ורשם.
נופפתי לו לשלום.
הוא החזיר הנהון מנומס, אבל לא ניגש.
לא ייחסתי לזה חשיבות.
כעבור כמה ימים הגיעו פועלי בניין. הבית הישן נהרס ביום אחד, והחלה בנייה של בית חדש ומודרני.
שמחתי.
שכן עדיף על מגרש נטוש.
ציפיתי לאדם נעים.
טעיתי.
התלונה הראשונה הגיעה ביום הרביעי.
— הכלב שלך תמיד נובח ככה מוקדם בבוקר?
ברטה, כלבת הרועה הגרמנית הזקנה שלי, אכן נבחה.
בעיקר על הפועלים שלו שהגיעו עם שחר.
— היא כלבת שמירה, אמרתי. זה לא עיר כאן.
הוא הסתובב והלך עצבני.
למחרת הוא חזר.
הפעם עם סרט מדידה.
— מדדתי, הוא אמר. הגדר שלך פולשת לחלקה שלי בחמישה־עשר סנטימטר.
כמעט צחקתי.
אחרי כל כך הרבה שנים של עבודה ידעתי בדיוק היכן עובר הגבול.
— אתה בטוח?
— לגמרי.
— מדדת עם זה?
פניו האדימו.
— אני מגיש תלונה רשמית!
— בבקשה.
מאותו רגע התלונות התרבו.
עץ התפוחים שלי הפיל פירות לשטחו.
המכונית הישנה שלי הייתה רועשת מדי.
העשן מעלי הסתיו הפריע לו.
הרדיו בגינה היה חזק מדי.
אפילו כלי הגינה שלי היו “מכוערים מבחינה אסתטית”.
כל יום משהו חדש.
עד שביום השמיני הוא הופיע עם קלסר.
— סידרתי הכול, הוא אמר בגאווה.
על הכריכה היה כתוב:
תלונות נגד בעלת חלקה מספר 16
קראתי את כל שתים־עשרה הנקודות.
בנקודה האחרונה עצרתי.
“חתול ג’ינג’י, שלכאורה שייך לבעלת חלקה 16, נצפה מספר פעמים בחלקה 17 ללא רשות.”
הרמתי את הראש.
— חתול?
— כן.
— הג’ינג’י?
— כן.
— הוא לא שלי.
— אבל הוא היה במרפסת שלי.
— הוא נמצא בכל המרפסות באזור כבר חמש־עשרה שנה.
הוא קיפל ידיים.
— את לא לוקחת את הבעיות שלי ברצינות.
ובאותו רגע הבנתי.
זה לא היה הכלב.
לא התפוחים.
לא הגדר.
לא החתול.
זו הייתה בדידות.
מאוחר יותר שמעתי את סיפורו.
עשרים שנה עבד בחברה גדולה, והתקדם ממוכר למנהל אזורי.
ואז החברה קרסה.
הוא איבד את עבודתו.
חיפש עבודה חודשים ולא מצא.
אשתו עזבה אותו.
הם מכרו את הדירה וחילקו את הכסף.
עם חלקו הוא קנה את המגרש הזה.
ופתאום הכול נעלם.
בלי עבודה.
בלי משפחה.
בלי שגרה.
רק בית בבנייה ושקט גדול מדי.
הפכתי את הדף.
— יש לך עט?
הוא נתן לי.
כתבתי משפט אחד בלבד.
והחזרתי לו את הדף.
הוא קרא.
— מה זה?
— מספר הטלפון של השוטר המקומי.
הוא קפא.
— למה?
— אם אתה באמת רוצה להגיש תלונות, תתקשר אליו. הוא יבוא, יבדוק הכול, ויגלה שאין כאן שום עבירה.
הוא השתתק.
ואז אמרתי ברכות:
— תקשיב. אני לא יודעת מה עבר עליך. אבל מלחמה עם שכנים לא תפתור כלום.
הוא שתק זמן רב.
לבסוף הוריד את כתפיו.
— אני רק רציתי…
אבל לא סיים את המשפט.
כבר ידעתי למה התכוון.
— בוא לשתות תה בערב, אמרתי. יש לי ריבת דומדמניות ביתית.
הוא הביט בי כאילו הצעתי לו אוצר.
— באמת?
— כמובן. אנחנו שכנים.
בשעה שבע בדיוק הוא דפק בדלת.
הוא הביא קופסת שוקולדים.
ישבנו במרפסת.
ברטה ישנה לרגליי.
והחתול הג’ינג’י המפורסם — זה מהתלונה ה־12 — קפץ אליו והתחיל לגרגר.
הוא חייך.
— מוזר. חתולים בדרך כלל לא אוהבים אותי.
— זה חתול שיודע מי צריך חברה.
דיברנו שעות.
על העבודה שלו.
על הגירושין.
על האובדן.
על הפחד להתחיל מחדש בגיל ארבעים ושתיים.
אני רק הקשבתי.
לפעמים זה כל מה שאדם צריך.
כעבור חודשיים הוא הפך למנהל היישוב הקטן שלנו.
התברר שהוא מצוין בזה.
סידר תשתיות.
ארגן מסמכים.
עזר לתושבים.
אותם אנשים שצחקו על רשימת התלונות שלו התחילו לכבד אותו.
הבית שלו הושלם.
יפה, מודרני, עם מרפסת גדולה.
אנחנו שותים תה יחד בערבים.
ברטה כבר לא נובחת עליו.
החתול ממשיך לנוע בין שני המגרשים כאילו הם שלו.
ועץ התפוחים הישן עדיין מפיל פירות לשני הצדדים.
רק שעכשיו הם לא חוזרים כ”תלונות”.
אלא בסל — לריבה.
רשימת השתים־עשרה תלונות עדיין שמורה אצלי במגירה.
לפעמים אני קוראת אותה.
ומחייכת כשאני מגיעה לשורה על “החתול הג’ינג’י שלכאורה שייך לחלקה 16”.
כי החיים לימדו אותי משהו חשוב:
אנשים לא תמיד מחפשים סכסוך כי הם רעים.
לעיתים הם פשוט מאוד בודדים.
ולפעמים כוס תה אחת יכולה לשנות יותר מאלף ויכוחים.
