יום השנה של האב
רומן התנהג ביום ההולדת השישים של אבי כאילו הערב לא הוכן עבור פאבל סרגייביץ’, אלא עבורו. הוא קיבל את האורחים ליד הדלת, הושיב את הדודות, צחק בקול רם מדי מהבדיחות של המלצר, ואפילו סידר לי את הצעיף הדק על הכתפיים — תמיד מול כולם, באותה תשומת לב מדודה היטב שגורמת לזרים לחשוב מיד: „איזה בעל למופת”.
מבחוץ זה נראה כמו נישואים מושלמים. אישה מעט עייפה, גבר בטוח בעצמו, שולחן חגיגי, מפות ארוכות, פורצלן, קנקני קומפוט, ואותה אשליה מרגיעה שהמשפחה יחד, שהכול בסדר, הכול במקום.
אבל כבר שש לילות לא ישנתי בבית.
אלא ברכב.
לא כפרידה דרמטית, לא כלילה של „זה יעבור”. אלא באופן מסודר, שיטתי: במושב האחורי של הקרוסאובר שאבי קנה לי חודש לפני יום ההולדת. ידעתי באיזה חניון לא שואלים שאלות, איפה קונים תה בכוס נייר, איך לשכב בלי להרדים את הצוואר, ובאיזו תחנת דלק מסתכלים עליך כאילו כבר אינך קיים.
בתא המטען היו שתי שקיות בגדים, מעיל העבודה שלי, מטענים, מסמכים, וכוס כחולה — שבלילה הראשון משום מה לא היה לי לב להשאיר.
רומן ישב לידי עכשיו. מגולח, רגוע, רגוע מדי. לפעמים היד שלו נגעה בשלי: „את שותה מים?”, „את עייפה?”, „תרדי לנשום אוויר?”. ובכל נגיעה כזו רציתי להתרחק.
אותה יד, שישה ימים קודם לכן, הניחה את הדברים שלי ליד הבניין.
— מחר אני מחליף מנעול — הוא אמר אז. — אל תעשי סצנות, דאשה. זה כבר הוחלט.
— מי החליט? — שאלתי.
הוא לא הסתכל עליי. הסתכל הצידה, כאילו מישהו זר עומד שם.
— יש לך לאן ללכת. לאבא שלך.
ובאמת היה לי. וזה היה החלק הגרוע ביותר.
יכולתי ללכת. מיד. אבל לא הלכתי. לא בלילה הראשון, כשעמדתי בחצר וחיכיתי שאולי יתקשר. לא ביום השני, כשהמנעול כבר לא הסתובב. לא ביום השלישי, כשקניתי מברשת שיניים בבית מרקחת והרגשתי כמו אדם זמני.
לא פחדתי מאבי.
פחדתי מאיך שהוא יסתכל עליי.
באותו ערב התקיים יום ההולדת של אבי. הוא כמעט לא חגג, אבל הפעם ארגן הכול: קרובים, קולגות, מכרים ותיקים. פאבל סרגייביץ’ ישב בראש השולחן זקוף, עם עניבה חדשה, והביט סביב כאילו ראה לראשונה את כולם שמחים יחד.
רומן קם באמצע הארוחה.
הרים כוסית.
טוב מדי.
— פאבל סרגייביץ’, תודה על דאשה — התחיל. — על החינוך שלה. על הסבלנות שלך. על כך שנתת לעולם אישה כזו.
האולם חייך.
אבי הביט בי.
ואז שאל:
— דאשה, תגידי, איך האוטו? נוח? דאגתי שהוא יהיה גדול מדי.
רגע אחד.
זה הכול.
היד של רומן נמתחה על השולחן.
כולם הסתכלו עליי.
ציפו שאחייך.
— נוח, אבא — אמרתי בשקט.
שתיקה.
ואז:
— אני גרה באוטו.
בהתחלה הוא לא הבין.
החיוך נשאר על פניו כמו מסכה שלא הוסרה היטב.
— מה… מה אמרת?
הקול שלי לא רעד כשאמרתי:
— רומן הוציא אותי מהבית. החליף מנעול. כבר שישה ימים שאני ישנה באוטו.
שקט.
לא שקט שעובר. שקט שיושב על השולחן.
רומן הניח את הכוס.
— זו אי־הבנה משפחתית — אמר בשלווה. — דאשה מגזימה רגשית.
אבי הביט בו.
— היא ישנה באוטו — אמר לאט. — איזה חלק מזה הוא הגזמה?
אז דיברה אמו של רומן.
זויה ארקדייבנה.
בשקט, כמעט בעייפות:
— נישואים לפעמים נגמרים. לא צריך לעשות מזה עניין.
אבי כבר לא שאל.
הוא פשוט קם.
— נישואים נגמרים בבית משפט — אמר. — לא ליד הדלת, עם שקיות.
ואז לקח את היד שלי.
והוציא אותי החוצה.
מה שקרה אחר כך לא היה מהיר.
היה עורך דין, מסמכים, דוחות.
והייתה הבנה אחת, שמכה לאט יותר מכל צעקה:
הכסף מהחשבון המשותף נעלם.
לא בבת אחת.
אלא לאט, בחלקים.
ובכל העברה הייתה החתימה שלי.
השם שלי.
ה„כן” שלי.
כשהסתכלתי על זה, לא בכיתי.
רק ישבתי.
אבי לידי.
והשקט הזה היה גרוע מכל דבר אחר.
אחר כך גם מכרתי את האוטו.
— את לא מתחרטת? — שאל אבי.
— כן — אמרתי. — אבל אני כבר לא יכולה לחיות בו.
קניתי חדר קטן בבית ישן.
מטבח משותף, קולות זרים מאחורי הקירות.
אבי רצה שאעבור אליו.
לא עברתי.
הייתי צריכה אוויר משלי.
ערב אחד הייתי אצלו.
הוא אפה פאי.
ערבב סוכר עם מלח.
צחקנו.
שתינו תה חם, ולראשונה לא היה שום דבר שצריך לשרוד.
— ומה עכשיו? — הוא שאל.
— עכשיו אני בסדר, אבא — אמרתי. — באמת.
אחר כך חזרתי הביתה.
במסדרון חיכתה לי שקית תפוחים ליד הדלת.
נעלתי את המנעול החדש.
עמדתי ליד החלון.
בחוץ, אור של מכונית חלף על הקיר ונעלם.
פעם, ברגעים כאלה, הייתי מחכה לבוקר.
עכשיו כבר לא הייתי צריכה לחכות לכלום.
הבוקר פשוט הגיע.
והיה סוף סוף שלי.
