— אני לא מבין… יש בכלל מישהו שגר בבית הזה, או שאני חוזר כל ערב לקירות ריקים?! — קולו הזועם של הגבר חתך את המסדרון, והדלת נטרקה בעוצמה כזו שווילון המעילים רעד.
המגפיים שלו הדהדו על הרצפה בצעדים כבדים ועצבניים. הוא בעט כפכף הצידה בלי להסתכל, כאילו גם החפצים עצמם אשמים ביום שלו.
נטשה קפאה ליד הכיור.
שש־עשרה שנות נישואין לימדו אותה לזהות את צליל המפתח במנעול. לא את הפעולה עצמה — אלא את מה שמגיע איתה. הערב הסיבוב היה חד מדי, אגרסיבי. זה תמיד סימן לאותו דבר: הלחץ מהעבודה הגיע הביתה… ומישהו כאן ישלם עליו.
היא ניגבה לאט את הידיים במגבת. הארוחה הייתה מוכנה, שיעורי הבית נבדקו, החולצות מגוהצות. הכול במקום.
הכול… חוץ משקט.
— היי. אנחנו בבית. דניה בחדר שלו לומד, ואני מסדרת את השולחן — אמרה בשקט כשיצאה למסדרון. — תשטוף ידיים. האוכל מוכן.
— אוכל… ברור — מלמל מקסים וזרק את המעיל שלו על המתלה, שנפל לרצפה.
במטבח הוא טעם מהאוכל, העווה את פניו ודחף את הצלחת בהפגנתיות.
— אני עובד כמו חמור כל היום ואת מגישה לי את זה?
נטשה לא הגיבה. רק הסתובבה לכיוון הכיריים.
— יש בשר. אני אחמם.
אצבעותיו תופפו בעצבנות על השולחן.
— ככה את חושבת שאישה צריכה להתנהג? להאכיל אותי בשאריות?
הקול שלו הלך והתגבר, נעשה חד יותר.
ואז הסתובב למסדרון.
— איפה הילד?! דניה!
הנער יצא לאט. בן ארבע־עשרה, גבוה לגילו, פנים סגורות מדי לגיל שלו.
— מה? — שאל בשקט.
— מה?! — התפוצץ מקסים. — אני אבא שלך! תביא את התעודה!
הדף הוטח על השולחן.
עיניו עברו עליו במהירות.
— שלוש בפיזיקה? אתה צוחק עליי?
— כבר תיקנתי לארבע — ענה דניה בשלווה.
— אני לא רוצה תירוצים!
— די — אמרה נטשה ונעמדה ביניהם. — נאכל קודם. הוא עייף.
האוויר השתנה.
פניו של מקסים התעוותו.
— תשתקי! — צעק. — אל תתערבי! את רק מבשלת ומנקה!
הצעקה מילאה את הבית כולו.
דניה נסוג בשקט לכיוון החדר שלו.
— תישאר פה! — שאג האב.
הנער קפא.
נטשה הזדקפה לאט.
זו כבר לא הייתה אותה אישה.
לא פחד.
לא התכווצות.
החלטה.
— לך לחדר — אמרה לבנה בשקט.
דניה ציית.
הדלת נסגרה.
זה היה הרגע שבו מקסים חצה את הגבול.
— את נותנת פה פקודות?! — הוא התקרב. — את חושבת שאת הבוסית כאן?!
ידו התרוממה.
אבל היא לא פגעה.
נטשה עשתה צעד קדימה.
תנועה אחת.
קצרה. מדויקת. שקטה.
והוא נפל לרצפה בכבדות.
שקט.
שקט אמיתי.
מקסים התנשם בכבדות, מנסה לזוז, אבל היד שלו הייתה נעולה בכאב חד. מעליו עמדה נטשה.
רגועה.
יציבה.
כאילו כך זה היה אמור להיות תמיד.
הדלת נפתחה מעט.
דניה עמד שם עם טלפון ביד.
— מה אתה עושה?! — לחש מקסים.
— אני מצלם — אמר הבן בקור. — לבוס שלך. ולכולם.
פניו של מקסים החווירו.
— לא… תכבה את זה…
— לא.
מילה אחת. סופית.
הוא ניסה לזוז.
נטשה חיזקה מעט את האחיזה.
— אם תיגע בו עוד פעם — אמרה בשקט — אני אשבור לך את היד.
הוא קפא.
הכעס לא נעלם מיד. הוא הפך למשהו אחר.
פחד.
— אתם תצטערו על זה… — לחש.
נטשה לא ענתה.
— הדירה משותפת — אמרה בשקט. — וכבר דיברתי עם עורך דין.
שתיקה.
לא שתיקה רגילה.
שתיקה סופית.
כעבור שעה המזוודה כבר עמדה ליד הדלת.
מקסים זז לאט, כאילו הגוף כבר לא לגמרי שלו. בלי כוח. בלי שליטה.
כשהגיע לפתח, הוא היסס, כאילו ציפה שמישהו יעצור אותו.
אף אחד לא עצר.
נטשה עמדה בכניסה למטבח.
דניה לידה.
הדלת נסגרה.
קליק.
ואז… שקט.
נטשה חזרה למטבח, הדליקה קומקום והוציאה שתי כוסות.
דניה התיישב מולה.
האדים עלו ביניהם לאט, רכים.
ולראשונה אחרי הרבה מאוד זמן…
הבית כבר לא היה שייך לפחד.
