— צאו מהבית שלי! ואל תעזו לעולם להכניס לכאן שוב את הרגליים שלכם! — קולה החד של זינאידה ארקדייבנה חתך את האוויר בדירת סנט פטרבורג הישנה כמו זכוכית הנשברת.
בסלון הגבוה, דבריה הדהדו בין הקירות כאילו הבית עצמו מסרב לשחרר אותם. נברשת הקריסטל רעדה קלות, האורות שלה הבהבו בעצבנות. החדר היה יוקרתי, אך חונק — מלא בריחות של בשמים יקרים שהתערבבו עם ריח מר של טיפות הרגעה.
דריה עמדה בפתח הדלת. אצבעותיה לחצו בחוזקה על רצועת התיק הפשוט שלה עד שמפרקיה הלבינו. היא לא דיברה. לא זזה. רק הביטה באישה ששלטה בבית הזה כמו מלכה בממלכה מתפוררת.
זינאידה שקעה לאט בכורסה העתיקה, מסדרת את צעיף המשי שלה בתנועה תיאטרלית.
רומן צעד קדימה.
— די כבר — אמר בשקט אך במתח. — דריה היא אשתי. היא נושאת את הילד שלי. אם אין לה מקום כאן — גם לי אין.
זינאידה הרימה לאט את סנטרה. המסכה השברירית של אישה פגועה נעלמה, ובמקומה הופיע מבט קר וחד.
— ילד? מהבחורה הכפרית הזו? שלא יודעת אפילו להבדיל בין מזלג דג למזלג קינוח? אתה ווסקרסנסקי! השם שלנו הוא כבוד!
— שם שבנוי על שקרים לא שווה כלום — השיב רומן בקור.
מהמסדרון נשמע שיעול.
בוריס לאונידוביץ’, אביו, עמד שם חיוור ותשוש, בקושי נושם.
— זינה… בבקשה… את הורסת הכול…
אבל היא אפילו לא הביטה בו.
— לכו — אמרה בקול קר. — ואל תחזרו לעולם.
רומן אחז ביד של דריה.
— אנחנו הולכים.
הדלת נסגרה מאחוריהם בכבדות, כאילו משהו הסתיים לנצח.
בחוץ, סנט פטרבורג הייתה תחת גשם קר. האורות השתקפו בשלוליות כמו זיכרונות מעוותים.
רומן עטף את מעילה של דריה סביב כתפיה.
— סליחה… לא חשבתי שהיא תגיע לזה.
— נשרוד את זה — לחשה. — ביחד.
הם עברו לדירה קטנה בפרברי העיר. קירות לחים, שולחן רעוע, חימום שעובד רק לפעמים. אבל זו הייתה הפינה שלהם.
רומן עבד שעות ארוכות בלוגיסטיקה. דריה תרגמה מסמכים עד שעות הלילה המאוחרות, לאור מנורה מהבהבת.
ואז, כעבור שלושה שבועות, הטלפון צלצל.
בוריס מת.
הלוויה הייתה שקטה, כבדה וקפואה.
זינאידה ישבה בראש השולחן, לבושה בשחור, כמו פסל שלא זז. כשדריה ניסתה למזוג לה מים, היא הדפה את ידה בפתאומיות.
המים נשפכו על המפה הלבנה.
— אל תיגעי בי — לחשה זינאידה. — הכול באשמתך.
דריה קמה בשקט ויצאה.
רומן הלך אחריה, אך זינאידה תפסה אותו בשרוול.
— שב!
הוא שחרר את ידה.
— כבוד אי אפשר לכפות — אמר. — את איבדת אותו.
האמת התגלתה מאוחר יותר, כמו פצע ישן שנפתח מחדש.
סבתא סרפימה איבנובנה ישבה בדירתה השקטה, ריח שעווה וספרים ישנים באוויר.
— זינה תמיד רצתה להיות גדולה מהחיים — אמרה. — ובדרך היא הרסה כל דבר חי שסביבה.
ואז סיפרה על איליה.
הבן הבכור. אהבה אמיתית. בחורה שלא עמדה בלחץ ובאכזריות של זינאידה. ואיליה שלא הצליח להתאושש מהאובדן.
רומן שתק זמן רב.
— אנחנו עוזבים — אמר לבסוף.
השנים חלפו.
בקרליה, ליד אגם מוקף יערות, הם בנו חיים חדשים. בתי עץ, אורחים, ריח אורנים במקום קור העיר. הכול נבנה לאט, בעבודה קשה, אבל גם בחופש.
נולד להם בן.
קראו לו איליה.
יום אחד עצר רכב שטח מאובק בשער.
זינאידה ירדה ממנו.
היא כבר לא הייתה מלכה. רק אישה עייפה ושבורה, עם מבט ריק ומעיל מקומט.
— אין לי לאן ללכת — אמר האיש שהביא אותה.
דריה הביטה בה זמן רב.
— אין לנו חדר פנוי — אמרה בשקט.
אז הילד רץ החוצה.
קטן, מחייך, עם מכונית צעצוע ביד.
— זה שבור! — קרא בשמחה.
הוא נעצר מולה.
זינאידה קפאה.
העיניים.
הפנים.
איליה.
— איליה… — לחשה.
היא כרעה ברך.
רומן עמד מאחוריה.
— מאוחר מדי — אמר בשקט. — אי אפשר להחזיר את מה שהרסת.
הם לא הכניסו אותה לבית.
אבל גם לא זרקו אותה לרחוב.
היה בית קטן לצוות במקום.
— את יכולה להישאר שם — אמר רומן. — אם תעבדי.
זינאידה לא ענתה.
לראשונה בחייה לא היה לה שליטה.
היא לקחה את המזוודה שלה.
והלכה.
לא עוד כשליטה.
אלא כאישה שמבינה מאוחר מדי מה זה לאבד הכול — ועדיין להמשיך לחיות.
