— השתגעת לגמרי?! — התפרץ דניס, והטיח בזעם את דף רישום הבעלות שהודפס זה עתה על מפת הפלסטיק של השולחן. הנייר החליק על פני השולחן, הפיל את המלחייה, כאילו גם הוא מנסה לברוח מהסצנה הזו.
— הלכתי לבנק, רציתי לקחת הלוואה על הדירה הזו בת שלושת החדרים… ומה אומרים לי? שהבעלים הוא אבא שלך! ואת, מאחורי הגב שלי, מסובבת כסף של אחרים?!
לא עניתי מיד. נתתי לבעבוע האחרון של הבורשט למלא את המטבח. אחר כך כיביתי בשלווה את הכיריים והעברתי את הסיר הכבד לרשת הקרה. באוויר התפשט ריח סמיך של שום וציר בשר — חום של בית, כאילו הוא לועג למתח.
— של מי זה היה אמור להיות? — הסתובבתי אליו לאט. — אבא שלי נתן את הכסף. הדירה על שמו. זה היה ההסכם. בעיה?
נחיריו של דניס רעדו. ראיתי איך משהו בו נשבר ואז נבנה מחדש — מכעס.
— אנחנו משפחה! — הוא התפרץ. — אני בניתי את הדירה הזו במו ידיי! הדבקתי טפטים, מסמרתי פנלים, עבדתי יום ולילה!
עיקמתי את הפה.
זה כבר היה מגוחך.
— הדבקת טפטים? — שאלתי בשקט. — לפני חמש שנים הגעת לפה עם תיק ספורט אחד. מאז אתה אוכל, ישן ומבזבז כסף על “קורסי התפתחות אישית”. הפכת לווּל על הספה, לא לבנאי.
נשענתי על השיש.
— אני משלמת את החשבונות. אני קונה אוכל. אני מחזיקה את הבית הזה. ובשנה שעברה גם אחותך, סנז’נה, עברה לפה עם “משבר העסק שלה”.
פניו של דניס התעוותו.
— המשפחה עוזרת למשפחה! — הוא השיב אוטומטית.
— כן. וגם אבא שלי עזר. חצי מיליון. עם אישור חתום.
לרגע השתררה דממה. רק תקתוק הרדיאטור נשמע.
עיניו של דניס הצטמצמו.
— זו איום?
— זו תזכורת.
האוויר נעשה כבד יותר.
דניס ניגש למסדרון שבו היו תלויות המפתחות. המפתח של הרכב נצץ בידו, כמו דרך מילוט אחרונה.
— לעזאזל, אני לא משאיר פה את האוטו — הוא מלמל. — שלי, אני נוהג, אני מתדלק!
נעמדתי מולו.
— תניח את זה.
הוא צחק, אבל זה היה צחוק ריק.
— ומה אם לא?
קולי נשאר רגוע.
— אז בבדיקה המשטרתית הראשונה תמשיך ברגל.
הוא קפא.
— האוטו רשום על שם אבא שלי. הבוקר הוא ביטל את הביטוח. גם הרישיון אצלו. אם תיסע — אתה נוסע ברכב גנוב.
המפתח רעד בידו.
ולראשונה ראיתי בו לא כעס.
אלא פחד.
— את… תכננת את זה מראש — הוא לחש.
לא עניתי.
עוד לא נגמר.
הוצאתי את הטלפון.
— לפני שאתה הולך, תתקשר לסנז’נה.
הוא קימט את מצחו.
— למה?
— כי אתמול פג המועד. היא חייבת חצי מיליון.
המילים נתקעו לו בגרון.
— איזה חוב? זו הייתה עזרה משפחתית!
חייכתי.
בשקט. בקרירות.
— לעזרה משפחתית היה גם מסמך. אבא שלי דאג לזה. חתימה, מועד, ריבית. אם היא לא משלמת — זה יגיע לבית משפט. והסלון שלה… לא יישאר סלון.
השתיקה כבר לא הייתה סתם שתיקה.
זו הייתה גזר דין.
פניו של דניס החווירו, כל הביטחון שלו נמס כאילו מעולם לא היה.
— נינה… — ניסה לרכך את קולו, אבל הוא נשבר. — אל תעשי את זה… זו אי הבנה…
הוא עשה צעד לעברי.
נסוגתי.
— זו לא אי הבנה, דניס. פשוט סוף סוף זה לא אתה שמנהל הכול.
שלפתי שקית אשפה שחורה מתחת לכיור והשלכתי אותה לרגליו.
— תארוז.
— אין לי לאן ללכת…
— תלך לסנז’נה. שם תמיד יש מקום לדרמה.
עשר דקות היו של בלגן שקט. בגדים, נעליים, אנחות פגועות. בסוף הוא עוד ניסה לקחת את סכין הגילוח — אבל המבט שלי עצר אותו.
הוא לא אמר עוד מילה.
כשהדלת נסגרה מאחוריו, נעלתי פעמיים.
הדירה פתאום נעשתה קלה יותר.
התיישבתי לשולחן ומזגתי לעצמי צלחת בורשט חם עם לחם שחור טרי.
בחוץ העולם יכול היה להמשיך בדרכו המבולגנת והחמדנית.
כאן בפנים, לראשונה, היה שקט.
והשקט הזה סוף סוף היה שלי.
