לא היו דמעות. גם לא חרטה. בשלוש השנים האחרונות סחטתי מעצמי עד הטיפה האחרונה של פשרות, של המתנה ושל שיחות חרישיות שנבלעו במטבח. עכשיו נשאר רק ריק — נקי, מהדהד, כמו דירה מסודרת לחלוטין שבה כבר אף אחד לא גר.
סטאס עמד כמה צעדים ממני, על מדרגות לשכת רישום הנישואין ביקטרינבורג. החולצה התכולה שלו הייתה מגוהצת בצורה מושלמת, הבושם היקר שלו עטף את האוויר בקור, והמבט שלו… כאילו כבר מזמן המשיך הלאה, ואני הייתי רק סעיף מנהלתי לא נעים בלוח היום שלו.
הוא לא נפרד. רק חצי חיוך — כמעט בלתי מורגש, אוטומטי.
גם אני לא אמרתי כלום. הסתובבתי, הלכתי על האספלט הרטוב כאילו אני יוצאת מחיים אחרים, ונכנסתי לאוטו. הדלת נסגרה בצליל עמום — כאילו חתכה לשניים את רעש הרחוב ואת העבר שלי. באוויר התערבבו ריח של עור המושבים ונענע.
הושטתי יד לטלפון. היד רעדה קלות — לא מפחד, אלא מאותה בהירות קרה וחדה שמגיעה כשאדם סוף־סוף מבין שאין יותר דחייה.
קולה של איננה הדהד בראשי. החברה הכי טובה שלי, עורכת דין, והאדם היחיד שמעולם לא רומנטז את סטאס:
— ברגע שאת יוצאת משם עם המסמך, תשני מיד את כל הסיסמאות שלך.
אז עוד התווכחתי. “זה לא יכול להיות כל כך גרוע” — חשבתי. עכשיו ידעתי: זה יכול. בדיוק ככה.
שמונה חשבונות בנק. שמונה עולמות שונים שהפכו בהדרגה לנגישים לו. משכורת, חיסכון לסטודיו שלי, תמיכה להורים, רזרבות קטנות. וכרטיס אחד שכבר מזמן היה גם בטלפון שלו — “מטעמי נוחות”.
— אנחנו משפחה, דאשה — הוא אמר אז בחיוך. — למה לסבך?
עכשיו הבנתי: בשבילו “משפחה” הייתה רק מילה אחרת לגישה.
פתחתי את האפליקציה. סיסמה. שינוי. הבא. עוד אחת. ועוד אחת. כל לחיצה הייתה כמו מנעול בלתי נראה שננעל מאחוריו לנצח. לא עצרתי לחשוב.
כשהאחרונה שונתה, נשענתי לאחור. קולות העיר הגיעו עמומים, כאילו אני מתחת למים.
לא בכיתי.
חזרתי לדירת חדר הישנה שלי — זו שקניתי עוד לפני הנישואין. באוויר היה אבק ושקט. החופש לא היה דרמטי. הוא היה ריק.
בערב הטלפון צלצל.
השם של סטאס הבהב על המסך.
לא עניתי.
שוב. ושוב. עשר שיחות. עשרים. אחר כך הפסקתי לספור.
הודעות הגיעו:
“זה בדיחה?”
“תעני מיד.”
“את תצטערי על זה.”
חסמתי אותו.
ואז איננה התקשרה.
— תגידי לי שסגרת את כל הכרטיסים.
— את כל השמונה.
שתיקה קצרה בצד השני.
— טוב. תקשיבי. סטאס שכר הערב אולם VIP במסעדה במרכז העיר. הוא חוגג.
— מה?
— את החיים החדשים שלו.
חייכתי.
— שיחגוג.
הייתה שתיקה בקולה.
— יש עוד משהו. הוא ניסה לשלם… עם הכרטיס שלך.
החיוך נעלם לי מהפנים.
— זה לא הצליח.
— לא. סיסמה שגויה. מול כולם. כמה פעמים. כל האולם הסתכל.
שתיקה.
ראיתי את זה: חליפות יוקרה, אור של נברשות, צלצול כוסות — וסטאס, לראשונה, בלי שליטה על שום דבר.
— הוא התפרק — אמרה איננה בשקט. — אבל זה עוד כלום. תסתכלי על העסקאות.
פתחתי.
ושם הכול התחיל להתפרק.
חמישים אלף פה. ארבעים שם. שמות זרים, חשבונות לא מוכרים. שנה של “קטנות”, שבסוף הפכו לכמעט חצי מיליון רובל.
הכסף שלי.
הכסף של הסטודיו שלי.
הכסף של העתיד שלי.
האוויר פתאום נעשה קר.
התחלתי לשמור הכול. צילום מסך. תיקייה. עוד אחד. ועוד אחד. לא חשבתי — רק תיעדתי.
למחרת בבוקר במשרד, עוד לא הורדתי את המעיל כשדלת נפתחה בפתאומיות.
זה היה סטאס.
חולצה מקומטת, עיניים עייפות, לסת מתוחה.
— אז זה היה התכנון הגדול שלך? — נכנס. — להשפיל אותי?
— אני עובדת. צא.
— בגללך הייתי צריך להתחנן לכסף מול שותף עסקי כמו מתחיל!
הקול שלו רעד מזעם.
הבטתי בו.
בשקט.
— זה היה הכרטיס שלי. הכסף שלי.
— היינו משפחה! כסף משותף!
הוצאתי את הטלפון.
— אז תסביר את זה.
על המסך ההעברות.
הצבע ירד לו מהפנים.
— זה… היה השקעה.
— זו הייתה גניבה.
הקול שלו נסדק.
— הייתי מחזיר!
צחקתי — קצר, עייף.
— תוך שנה?
שתיקה.
— אני צריך עוד שלוש מאות אלף — הוא אמר פתאום. — אחרת אני מאבד את החוזה.
ובאותו רגע הכול בי קפא לגמרי.
— תעוף.
— דאשה…
— תעוף.
הוא יצא.
לא כי קיבל את זה. אלא כי בפעם הראשונה כבר לא הייתה לו שליטה.
שעתיים אחר כך אמא שלי התקשרה.
הקול שלה רעד.
— ילדה שלי… טמרה וסילייבנה כאן.
הבטן שלי התכווצה.
החמות לשעבר שלי.
האישה שתמיד הסתכלה עליי כאילו אני טעות זמנית בחיים של הבן שלה.
— אמא… אל תכניסו אותה לשום דבר. אני בדרך.
