כאשר אוקסנה נעצרה מול דלת דירתה של אמה המנוחה, היא הרגישה מיד שמשהו אינו כשורה. בחדר המדרגות שררה הדממה הרגילה של אחר הצהריים, אך מאחורי הדלת נשמעו קולות זרים של חיים. טלוויזיה מלמלה ברקע, מישהו צחק בצחוק מחוספס, ולפתע נשמע רעש חזק של סיר שנחבט בכיריים.
צמרמורת קרה עברה בגבה.
הדירה עמדה ריקה כבר יותר משנה, מאז מות אמה. אוקסנה כמעט לא באה לכאן — כל ביקור פתח מחדש את הכאב. בפנים הכול נשאר כפי שהיה: הספרים מסודרים, המפה הרקומה על השולחן, וריח עדין של לבנדר שעדיין נותר באוויר, כאילו הזמן עצר מלכת.
אבל באותו בוקר קיבלה שיחת טלפון מטרידה מחברת הניהול. קול נשי קר הודיע על חוב גדול עבור מים וחשמל, ואם לא ישולם — יועבר העניין לבית משפט.
אוקסנה הייתה בהלם. המים היו סגורים, ובדירה פעל רק מקרר ישן.
עכשיו היא עמדה מול הדלת ולחצה על הפעמון ביד רועדת.
הצחוק בפנים נפסק מיד.
צעדים כבדים התקרבו. ואז נשמע קליק של מנעול — מנעול שהיא לא הכירה.
הדלת נפתחה.
בפתח עמדה אישה שמנמנה בשנות החמישים לחייה, בחלוק ורוד דהוי. על כתפיה היה זרוק ברישול צעיף סרוג.
הצעיף של אמה של אוקסנה.
זה שהיא עצמה נתנה לה במתנה.
— את מי את מחפשת? — שאלה האישה בחוסר סבלנות, כשהיא שותה מכוס חרסינה עם ציור של ציפור כחולה.
הכוס האהובה של אמה.
אוקסנה קפאה. במקום ריח הספרים והלבנדר המוכר, הדירה הריחה משומן, עשן וסגירות.
— זה… הבית שלי — אמרה בקושי. — מי אתם?
האישה הביטה בה מלמעלה וקראה פנימה:
— איליה! בוא הנה! איזו אישה אומרת שזה הבית שלה!
כעבור רגע הופיע גבר גדול במכנסי טרנינג ישנים וחולצה דהויה.
אוקסנה הביטה סביב. הטפטים שהיא ואמה בחרו יחד היו קרועים. בפינה כבר לא עמד ארון העץ הישן — במקומו היו קופסאות פלסטיק.
— את בטח טועה בכתובת — אמר הגבר בקול נמוך. — אנחנו גרים כאן. רומן נתן לנו את המפתחות.
ליבה של אוקסנה כמעט נעצר.
רומן.
בעלה.
זה שחיבק אותה בכל לילה כשבכתה על אמה.
— איזה רומן? — לחשה.
— בעלך — אמרה האישה בביטחון. — אני דודה דליה, וזה בעלי איליה. רומן אמר שהדירה ריקה. אז עברנו לגור כאן.
המילים פגעו בה כמו מכה.
בלי לומר דבר, אוקסנה נכנסה פנימה.
לא חלצה נעליים.
הלכה ישר למטבח.
וקפאה.
המטבח שהיה פעם נקי ומלא אור הפך לבלגן מוחלט. כלים מלוכלכים נערמו, שומן כיסה את המשטחים, שאריות אוכל היו בכיור.
והפינה…
הייתה ריקה.
שם עמד פעם מזנון עץ ישן, שבו היו אלבומי משפחה, מכתבים ומתכונים בכתב ידה של אמה.
עכשיו עמד שם מדף פלסטיק זול.
— איפה המזנון? — שאלה בשקט.
דליה נופפה ביד בביטול.
— הגרוטאה הישנה? זרקנו. מישהו לקח לעצי הסקה. גם האלבומים הלכו לפח. מי צריך את כל האבק הזה?
עולמה של אוקסנה התפרק ברגע.
תמונות הילדות.
המכתבים של אמה.
כל חייה.
נעלמו.
היא הוציאה את הטלפון וחייגה לרומן.
— היי אהובה! — ענה בשמחה. — להביא לך אוכל?
— אני בדירה של אמא שלי — אמרה בקול קר. — יש כאן זרים. הם אומרים שאתה נתת להם להיכנס.
שתיקה.
ואז הקול שלו השתנה.
— אוקסנה… בואי נדבר בערב…
— החלפת מנעולים. זרקו את האלבומים של אמא שלי.
רומן נאנח.
— זה היה סתם זבל ישן. רציתי לעזור לך לשחרר את העבר.
באותו רגע משהו בה נשבר.
הכאב נעלם. במקומו באה קור רוח מוחלט.
— יש לכם שלושים דקות — אמרה להם. — תארזו ותצאו מהבית שלי.
איליה צחק.
— רומן הוא ראש המשפחה! הבאנו לו שניים וחצי מיליון! הוא הבטיח חצי דירה!
אוקסנה הביטה בהם בשקט.
— איזה כסף?
דליה קפצה את ידיה.
— הוא אמר שתמכרי בכל מקרה.
אוקסנה לא ענתה.
היא הזמינה משטרה.
כעבור עשרים דקות הגיעו השוטרים, ובאותו זמן הגיע גם רומן עם אמו.
— השתגעת?! — צעק. — למה משטרה?!
השוטרים בדקו מסמכים.
אחד מהם הביט ברומן.
— הדירה שייכת רק לאשתך. עליכם לעזוב מיד.
פניה של דליה החווירו.
— מה זאת אומרת שלה?! איפה הכסף שלנו?!
האמת יצאה לאור במהירות.
רומן השקיע את כספי המשפחה בהונאה, והכניס אותם לדירתה של אוקסנה בלי ידיעתה.
הכול התמוטט.
צעקות, בכי, איומים.
אבל אוקסנה רק עמדה שם בשקט, כשהדירה מתרוקנת מזרים.
באותו ערב חזרה לדירה המשותפת שלהם.
רומן ישב על הספה, שבור.
— בבקשה… אל תהרסי לנו את החיים…
אוקסנה זרקה לו תיק.
— תארוז.
— זה גם הבית שלי!
— מחר אני מגישה בקשה לגירושין — אמרה בשקט. — צא.
כעבור עשר דקות הוא כבר לא היה שם.
שלוש שנים עברו.
ערב אחד, ביציאה ממסעדה, אוקסנה ראתה דמות מוכרת ברחוב.
רומן.
הוא עמד במעיל ישן וחילק עלונים של בית משכון. נראה עייף, שבור, מרוקן.
הרוח חטפה את הניירות מידיו.
הוא הרים את מבטו.
עיניהם נפגשו.
נראה שרצה לומר משהו.
אבל אוקסנה כבר לא הרגישה דבר.
לא כאב.
לא כעס.
רק אדישות מוחלטת.
היא סידרה את הצעיף, הסתובבה והלכה לעבר המכונית שלה, בעוד הרוח מפזרת את העלונים על המדרכה הקרה.
