אם אתה מקבל אישה שהאופי שלה — בעדינות נאמר — כבר “נאפה”, צופה בזיגוג מתוק והתקררה בשקט, דבר אחד כדאי להבהיר כבר בהתחלה: אין טעם להחזיר אותה לתנור בתקווה להחליף את המילוי.
זה פשוט לא עובד.
האישה, כמובן, היא יצור גמיש. אבל הגמישות הזו מזכירה יותר קפיץ מפלדה: ככל שתלחץ עליו חזק יותר, כך הוא יחזור בעוצמה גדולה יותר. ואם תגזים, הוא לא יישר בשקט — אלא יחזיר לך הכול בקול חזק ושמח של “קראק”.
אבל יש גברים שלעולם לא מבינים את זה.
הבעל שלי, ואגיק, למשל, בגיל ארבעים וחמש פתאום גילה בתוכו את פיגמליון. הוא החליט שאני לא אדם שלם, אלא חומר גלם — משהו שאפשר “לחנך” ולעצב לאישה מושלמת, ממושמעת, ברמת מישלן.
הרעיון הגדול הזה התפוצץ בחגי מאי. ואגיק הזמין לדאצ’ה חברים ותיקים — מישה וטוליק. גברים רציניים עם בטן קלה, שמפתחים פתרונות גיאופוליטיים ליד המנגל.
אני בינתיים הסתובבתי כל הבוקר כמו סביבון מתוח: מרינדה לבשר, חיתוך ירקות, שטיפת סלט, עריכת שולחן, סידור הבית. עבודת “הרקע” הקלאסית של חג.
ואז יצאתי למרפסת עם קערת הסלט ביד.
ושמעתי.
מאחורי הפינה נשמע קולו של ואגיק — בטוח, מלמד:
— אני אומר לכם, נשים הן כמו פלסטלינה! רק צריך לעצב אותן נכון. אני מתערב על בקבוק קוניאק שבתוך כמה שעות אני הופך את לנה שלי לאישה מושלמת!
— איך בדיוק? — גיחך מישה. — ללנה שלך יש אופי.
— חיזוק שלילי! — ענה ואגיק בניצחון. — צריך לבקר. ככה היא תתבייש, תתאים את עצמה, תשתפר… תלמדו, חברים!
עמדתי שם עם הסלט.
ולרגע הכול שתק בתוכי.
בדרך כלל ברגע כזה באה פגיעה. ריב. דרמה.
אבל אצלי משהו אחר התחיל לעבוד.
ואגיק שכח דבר אחד: אני לא פלסטלינה.
אני אישה עייפה, אבל לא נשברת. ואם מנסים “לעצב” אותי — אני לא נהיית טובה יותר.
אני נהיית יצירתית יותר.
נכנסתי לאורחים עם החיוך הכי יפה שלי — זה שמשתמשים בו רק במצבי קצה.
ואגיק כבר היה בשיא ההרצאה.
— לנה — אמר בקול כדי שכולם ישמעו — למה חתכת את הירקות כל כך גס? אשתו של מישה חותכת דק־דק!
שתיקה.
האורחים קפאו.
אני צחקתי.
— אה, ואגיקה! אתה צודק! זה נורא!
ובתנועה החלטית רוקנתי את כל קערת הסלט לפח.
— אם זה לא מושלם, זה לא קיים בכלל! — אמרתי בשמחה. — בעלי ראוי רק לטוב ביותר!
ואגיק מצמץ.
זו לא הייתה תגובה שהייתה כתובה ב“מדריך החינוך” שלו.
— לנה… לא היית צריכה את זה… — מלמל מישה.
— דווקא כן! — עניתי. — כאן עובדים רק עם איכות!
ואז פניתי לואגיק:
— אתה צודק, אהובי. אני לא מספיק יסודית. אולי עדיף שאתה תצלה את הבשר.
דחפתי לו את השיפודים לידיים.
הוא קפא.
— מה?
— ברור. אתה הרי המאסטר של הבית. לפחות עד השלט של הטלוויזיה.
והלכתי להחליף בגדים.
כעבור חמש־עשרה דקות חזרתי בחלוק משי ובכוס טוניק קרה ביד.
אזור המנגל היה כאוס. הפחמים לא נדלקו. הגברים עמדו אובדי עצות.
התיישבתי ליד טוליק.
— נו, חברים, איך הולך הפרויקט הגדול? — שאלתי בתמימות.
ואגיק ירה בי מבט.
— לנה, ככה זה לא עובד! תבואי לעזור!
— אני לא יכולה — נאנחתי. — אני צוברת אנרגיה נשית.
ואז פניתי למישה:
— תגיד שוב איך ואגיק תיקן את הברז… כן, ההוא האגדי שהציף את השכנים למטה.
צחוק התפרץ.
ואגיק שתק, צלה משהו שנראה יותר כמו ניסוי מאשר ארוחה. הוא כבר לא ניסה לחנך אף אחד.
בערב מישה לחש לו:
— ואגיק… פלסטלינה, אה?
וחייך, נותן לו טפיחה על הכתף.
— גבר חכם לא מעצב אישה. הוא רק לא שוכח שהיא חיה.
אני רק חייכתי.
כי דבר אחד טוב לזכור:
כשמישהו מנסה “לעצב” אותך — לפעמים מספיק פשוט להחזיר לו את ההשתקפות שלו עצמו.
את השאר הוא כבר יעשה לבד.
