דניס הופיע בפתח המטבח, תוך כדי שהוא מהדק את החגורה במכנסיו. הוא הציץ בשעון הקיר והשמיע צקצוק לשון עצבני, כאילו עצם הצליל מבטא את חוסר הסבלנות שלו.
— את כבר מסיימת? הוא שאל, נשען על המשקוף בידיים משולבות. אני עוד צריך להתלבש, ואת כבר שעה מתעסקת עם חולצה אחת.
לידיה לא ענתה מיד. היא ניתקה בשקט את המגהץ מהחשמל, החליקה את הבד בפעם האחרונה ותלתה בזהירות את החולצה על קולב. רק אז הסתובבה אליו.
— זה מוכן, אמרה בשקט. קח. תמדוד.
דניס לקח את החולצה, הפך אותה בידיו ובחן כל תפר במבט ביקורתי. לא עבר הרבה זמן עד שמצא פגם.
— שוב לא כפתרת את השרוול. באמת, אני תמיד צריך לתקן אחרייך את הדברים הכי פשוטים.
לידיה שפשפה בעייפות את גשר האף.
— דניס, אני על הרגליים מהבוקר, אמרה בשקט. קיבלתי את השליח, בדקתי את העוגה, גיהצתי את הבגדים שלך בזמן שישנת. אפשר לפחות היום בלי הערות?
הוא חייך. לא חיוך חם, אלא מתנשא—כאילו מבוגר מדבר לילד.
— אה, אל תשחקי את הקדושה המעונה. החברים שלי בכלל לא מבינים למה אני מתחתן איתך. אין בך שום ניצוץ, שום אנרגיה. את פשוט… נוחה. לא אישי, רק עובדה. אבל יש לך דירת שלושה חדרים באזור טוב ותפקיד ניהולי. את מבשלת טוב, משלמת חשבונות. תמיכה מושלמת למי שבונה עסק רציני.
המילים נותרו תלויות באוויר.
המגהץ עוד היה חם בידיה, אבל בתוכה של לידיה הכול קפא. שנתיים חלפו מול עיניה—הבטחות, “פרויקטים” שמעולם לא התחילו, כסף שהיא תמיד שילמה, תקווה שנשאה לבדה.
— מה אמרת? שאלה בשקט.
— את האמת. אל תעשי את עצמך מופתעת, את יודעת את זה, ענה, וכבר פנה לכיוון חדר השינה. תזדרזי, האורחים מגיעים. ההורים שלי כבר בדרך למסעדה.
הוא לא ידע שבאותו רגע הכול הסתיים.
לידיה לא בכתה. לא צעקה. היא פשוט לבשה מעיל, נעלה נעליים, לקחה את התיק ויצאה. הדלת נסגרה בקליק חד, אבל דניס לא הלך אחריה.
בחוץ היכה בה אוויר קר ולח. היא שאפה עמוק, כאילו לראשונה מזה זמן רב היא באמת נושמת. האצבעות פתחו את הטלפון כמעט אוטומטית.
אפליקציית הבנק.
שתי פעולות מהירות.
כל החסכונות שלה חזרו לחשבון הפרטי שלה.
ואז חסמה את הכרטיס.
הכרטיס שדניס השתמש בו כל יום.
אחר כך התקשרה לאחותה.
— ז’אנה, תקשיבי לי טוב, אמרה בתקיפות. תבטלי הכול.
— מה? כולם כבר שם!
— אני לא מתחתנת איתו.
שקט.
— את בטוחה?
— עכשיו כן.
התחנה הבאה שלה הייתה הנוטריון. היא נכנסה מתנשפת.
— אני צריכה לבטל מיד ייפוי כוח, אמרה.
הגבר המבוגר הביט בה מעל המשקפיים והנהן.
— מי שחוזר כל כך מהר, כבר הבין הכול. את עושה את הדבר הנכון.
בתוך דקות דניס איבד כל סמכות משפטית על ענייניה.
הטלפון שלה לא הפסיק לרטוט.
“איפה את?!”
“האורחים מחכים!”
“למה הכרטיס לא עובד?!”
לידיה חייכה קלות.
כשהיא חזרה הביתה, דניס כבר היה שם. הוא צעד הלוך ושוב במסדרון, פניו אדומות מכעס.
— מה עשית?! צעק. איפה הכסף?!
— איפה שהוא צריך להיות, ענתה בשקט. אצלי.
— זה היה שלנו!
— לא. זה היה שלי.
— תתקני את זה מיד!
— ביטלתי גם את ייפוי הכוח.
פניו החווירו.
— הרסת אותי!
— לא, אמרה לידיה בשקט. עצרתי אותך.
הפעמון צלצל. ז’אנה עמדה בדלת עם טכנאי מנעולים.
— באנו להחליף מנעול, אמרה.
דניס הבין סוף סוף.
כעבור עשרים דקות הוא עמד במסדרון עם המזוודות שלו.
— את עוד תתחרטי, לחש. מי בכלל יסבול אותך?
לידיה הביטה בו בשקט.
— אני.
הדלת נסגרה.
כעבור חודשיים השלג הראשון כיסה את העיר. לידיה ישבה ליד החלון עם כוס תה. הדירה הייתה שקטה, מסודרת, ולראשונה באמת שלה.
בעבודה קודמה. בערבים הלכה לחוג קרמיקה—משהו שדניס תמיד זלזל בו.
הוא הפך לזיכרון רחוק בלבד.
לידיה הביטה בשלג היורד.
עכשיו היא ידעה: לפעמים ההחלטה החשובה ביותר היא לא להישאר ולסבול.
אלא לעזוב בזמן.
וכשעוזבים, לא מאבדים הכול.
מחזירים לעצמך את עצמך.
