אלנה עמדה באמצע הסלון של ביתה שלה, והרגישה איך פניה בוערות. לא מבושה. מהשפלה מעורבת בזעם כל כך חזק, שקצות אצבעותיה עקצצו.
בראש השולחן ישבה חמותה, אנה סרגייבנה, כמו מלכה שמקבלת כניעה. לידה לידיה פטרובנה הנהנה לכל מילה, צייתנית כמו צל. בעלה, איגור, עמד מולם, אדום מאלכוהול ומהחשיבות העצמית שלו, והביט באלנה כאילו הייתה כתם על שטיח לבן ויקר.
— אתה בכלל מבין מה עשית? — הוא לחש ברעל. — מול אורחים! מול השותפים העסקיים שלי! דיברת על שתילי עגבניות! עגבניות, אלנה! בארוחת ערב של מיליונים!
אלנה ניסתה לענות, אבל קולה רעד. היא לא עשתה שום דבר רע. היא רק ענתה לאישה נעימה שדיברה על הגינה שלה. אבל איגור, כבר שקוע בכעס ובאלכוהול, שמע רק דבר אחד: בושה.
— אמרתי לך! — הוא צעק. — חייכי ותשתקי. אם את לא יודעת לדבר על אמנות והשקעות, אז לפחות תשתקי!
אנה סרגייבנה נאנחה בתיאטרליות.
— הזהרתי אותך, בני… לא היית צריך להתחתן עם בחורה מהכפר. הדם תמיד מדבר.
המילים פגעו כמו סטירה. לידיה פטרובנה הנהנה בהתלהבות.
— היא פשוט לא מתאימה.
אלנה הביטה באיגור, מחפשת אפילו רמז קטן של אנושיות. אבל לא היה שם כלום. רק זלזול.
— לאמא שלי יש צדק — הוא אמר בקור. — הוצאתי אותך מכלום. בלעדיי את אפס.
שתיקה כבדה נפלה על החדר.
ואז הדלת נפתחה.
גבר בחליפה אפורה נכנס, מחזיק תיק עור.
— סליחה על ההפרעה. ויקטור פבלוביץ’ גריגורייב, עורך דין.
האוויר קפא.
— באתי למסור מסמכים לאלנה סרגייבנה.
אנה סרגייבנה קימטה את מצחה.
— איזה מסמכים?
העורך דין ניגש אל אלנה והושיט לה את התיק.
— מסמכי בעלות מלאים. הבית, הקרקע וכל המבנים שייכים לכם באופן בלעדי. ירושה מאביכם המנוח.
שתיקה.
שתיקה מוחלטת.
אנה סרגייבנה החווירה.
— זה בלתי אפשרי… הבית שייך לבן שלי!
העורך דין תיקן את משקפיו בשלווה.
— לא. בנך הוא רק דייר מורשה. הבעלים היא אלנה סרגייבנה.
איגור חטף את המסמכים ועיין בהם במהירות. פניו התעוותו.
— זה זיוף!
אלנה דיברה לראשונה בקול יציב וברור:
— אבי לא היה “מהנדס עני”, איגור. הוא היה בעלים של קבוצת בנייה גדולה. הבית הזה נקנה עבורי.
האוויר בחדר השתנה.
האשליה שאיגור חי בה החלה להתפורר.
אנה סרגייבנה התמוטטה על הכיסא שלה, כאילו רגליה לא החזיקו אותה.
— זה… זה לא יכול להיות…
אלנה הניחה את הכוס.
— ממחר הכול משתנה.
קולה היה רגוע. רגוע מדי.
— בבית הזה לא יהיו יותר עלבונות. לא השפלות. מי שנשאר כאן חייב לציית לכללים שלי.
איגור התפרץ:
— את לא יכולה לעשות את זה!
— אני כבר עשיתי.
ובפעם הראשונה — היא לא פחדה.
הם פחדו.
למחרת בבוקר הבית כבר לא היה אותו הדבר.
אנה סרגייבנה הסתובבה במטבח כמו זרה.
— זה הבית שלי… — לחשה.
— לא — ענתה אלנה בשקט. — הוא אף פעם לא היה.
האמת הזו שינתה הכול.
איגור הלך הלוך ושוב בעצבנות.
— אני לא משאיר את זה ככה. אני אביא עורכי דין…
אלנה הביטה בו בשלווה.
— תנסה.
מילה אחת. קרה. סופית.
הימים הפכו מתוחים וכבדים. איגור נעשה תוקפני יותר, אמו מיואשת יותר.
עד שהגיע הערב שבו הכול התפוצץ.
כולם שוב היו בסלון.
אלנה ישבה רגועה. העורך דין לצידה.
איגור חייך.
יותר מדי בטוח בעצמו.
— לא תזרקו אותנו. זה הבית שלנו.
ואז הדלת נפתחה.
גבר זר נכנס.
והניח אקדח על השולחן.
שתיקה נשברה.
— תחתמי — אמר איגור בקור. — או שיהיה גרוע יותר.
אנה סרגייבנה לחשה:
— את הבאת אותנו לזה.
אלנה הביטה באקדח.
ואז בבעלה.
ובפעם הראשונה… לא פחדה.
היא כבר החליטה.
— לא.
הכול התפוצץ בבת אחת.
צעקות. תנועה. כאוס.
המשטרה פרצה לבית.
— להוריד את הנשק! ידיים למעלה!
הגברים הושבתו מיד. איגור צרח:
— היא הפלילה אותי!
אבל זה כבר נגמר.
חודשים אחר כך המשפט הסתיים.
איגור נשלח לכלא.
אנה סרגייבנה נשארה לבד בדירה קטנה וריקה, עם הד של המילים שלה עצמה.
אלנה עמדה על מרפסת הבית שלה.
הגן היה מלא אור. בתה שיחקה וצחקה בחוץ.
הבית כבר לא היה שדה קרב.
הוא היה בית.
ולראשונה מזה שנים, אלנה לא הייתה “אשתו של מישהו”.
לא “טעות”.
היא הייתה היא עצמה.
ואף אחד כבר לא יקבע לה יותר את המקום שלה.
