איליה נכנס למטבח כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם שכל דבר צריך לקרות בקצב שלו. בדרך הוא ניגב את הצוואר במגבת, ובתנועה לא מהוססת זרק אותה על גב כיסא. ורה עמדה ליד השולחן המכוסה שעוונית ישנה, בדיוק העבירה פיקוס לעציץ חדש. הידיים שלה היו מלאות אדמה, וריח של אדמה טרייה מילא את האוויר.
היא עמדה לבקש מבעלה לפתוח חלון, כשאיליה דיבר ראשון.
— תקשיבי, יש משהו — אמר בזמן שמילא לעצמו מים ישר מהקנקן. — לריטה יש מזל. קוסטיה קיבל פתאום מהעבודה שיט בים התיכון. הם יוצאים מחר בלילה, הכול משולם.
— אני שמחה בשבילם — ענתה ורה בשלווה. — הם הרוויחו את זה.
איליה התיישב והתחיל לסובב את מלחייה בין האצבעות.
— רק ש… הילדים. אין להם איפה להיות. אמא שלי לא מרגישה טוב, הסבתא השנייה עסוקה. אז… סידרתי את זה.
ידה של ורה קפאה לרגע באוויר.
— סידרת מה?
— את הילדים… רומה, ודיק וסתיָס. ריטה אמרה שאת תשמרי עליהם.
האדמה מהפיקוס נפלה בקול עמום על השעוונית.
— מה? — הקול של ורה היה שקט אבל מתוח.
איליה כאילו לא שם לב לשינוי.
— את גם ככה בחופשה. הבית בזאריצ’נויה ריק. אוויר צח, יער, שקט. מחר מביאים את הדברים שלהם, וביום ראשון נוסעים לשם.
ורה ניגבה לאט את הידיים.
— אתה מדבר על שלושה ילדים… ואני שומעת על זה עכשיו לראשונה?
— למה לסבך הכול? אנחנו משפחה.
המשפט נאמר בקלילות, כאילו מדובר בפרט שולי.
אבל בפנים ורה הרגישה משהו מתכווץ.
שלושה בנים… רומה, ודיק וסתיָס. שלוש סופות קטנות. בפעם האחרונה שהיו כאן לכמה שעות בלבד, הם פירקו את המסדרון, שרטו את מכונת הכביסה ושברו את המנורה. ריטה רק הניפה יד: “ילדים, חינוך חופשי”.
— ואתה חושב שזה נורמלי? — שאלה ורה בשקט.
— אל תעשי מזה דרמה. את בבית ממילא, יש לך זמן. לפחות לא תשתעממי.
זה כבר פגע בה.
ורה עבדה כל השנה על פרויקט אדריכלות גדול, עם שעות נוספות, לחץ ודד־ליינים. החופשה בבית הישן של הסבתא הייתה הנשימה היחידה שלה. היא רצתה שקט. ריק. כלום.
איליה המשיך:
— ריטה שלחה גם הוראות. סתיָס צריך חלב צמחי, ודיק לא אוכל דברים עם חתיכות, רומה צריך לעשות מתמטיקה בבוקר. יש לך תואר, תסתדרי.
ורה צחקה צחוק קצר — יותר של חוסר אמון מאשר של הומור.
— אז לא רק שהבית שלי הופך לגן ילדים, אני גם צריכה להיות טבחית, מטפלת ומורה?
— אל תעשי מכל דבר עניין — אמר איליה בביטול. — את אישה, זה צריך להיכנס בזה.
האוויר קפא.
ורה עצמה עיניים לרגע. פתאום הכול התחבר: לא מדובר בטעות. פשוט לא שאלו אותה.
— וריטה נותנת כסף לאוכל ולהוצאות?
— נו באמת… ילדים. יש לך בית, יש אוכל.
— על חשבון החופשה שלי.
הפנים של איליה התקשו.
— ורה, אל תהיי קטנונית.
הוויכוח העמיק. עם כל משפט התבהר יותר: זה לא על הילדים. זה על ההנחה שהיא תסתדר עם הכול.
ורה לא אמרה יותר כלום. נכנסה לשירותים, שטפה ידיים, ועלתה לחדר השינה.
איליה נשען לאחור, מרוצה. חשב שהעניין סגור.
אבל כעבור עשר דקות נשמע קול של מזוודה במסדרון.
ורה עמדה בדלת, לבושה.
— לאן את הולכת? — שאל איליה בהלם.
— לזאריצ’נויה. לחופשה.
— ומה עם הילדים?!
ורה הורידה בשקט את המפתח מהצרור והניחה אותו על השולחן.
— זו הייתה ההבטחה שלך. לא שלי.
— את לא יכולה לעשות את זה!
— אני יכולה.
הקול שלה היה רגוע. רגוע מדי.
— אם תבוא אחריי, אני אקרא למשטרה.
איליה עמד קפוא לרגע. אחר כך צעק. אחר כך איים. אבל ורה כבר הייתה מחוץ לדלת.
שלושה ימים של שקט.
בזאריצ’נויה ורה ישבה במרפסת. העצים עמדו ללא תזוזה, האוויר היה נקי, הקפה חם.
הטלפון רטט שוב ושוב.
בסוף היא ענתה.
— ורה… בבקשה… — הקול של איליה היה צרוד. — אני לא עומד בזה. נעלתי את עצמי במוסך…
— ומה עם הילדים?
— הם בבית… לבד…
מהקו נשמע כאוס.
ורה הביטה אל היער.
— לזה רצית, איליה.
שתיקה.
— עכשיו תלמד לחיות עם זה.
היא ניתקה.
הבית חזר לשקט.
ורה התיישבה, פתחה ספר, ולראשונה מזה זמן רב התחילה באמת לקרוא.
החופשה לא התחילה.
היא פשוט חזרה.
