הנקישה המתכתית החדה, כשסרט המדידה ניתר חזרה בבת אחת, פילחה את הדממה בעוצמה כזו שסופיה נרעדה. היא הרימה את מבטה ממסך הלפטופ, שבו סקיצה חצי-גמורה של לוגו ללקוח גדול קפאה במקום.
רומה עמד במרכז חדר העבודה, כאילו הוא כבר מרגיש בו בבית. בתנועות רגועות ובטוחות הוא מתח את סרט המדידה הצהוב מהחלון ועד הקיר שמולו.
— שני מטרים וארבעים… — מלמל, תוך כדי שהוא מקליד משהו בטלפון. — פה בדיוק נכנס ספה פינתית גדולה. את שולחן העבודה שלך נוציא ל”לוג’יה” הסגורה, יש שם גם אור.
סופיה הורידה לאט את המשקפיים. האוויר פתאום נהיה כבד מדי.
— של מי הספה שאתה מודד? — שאלה, מנסה להישאר רגועה, למרות שמשהו כבר התכווץ לה בבטן.
רומה גלגל את סרט המדידה, הכניס לכיס, והתיישב על אדן החלון כאילו זה המקום הטבעי ביותר בעולם.
— של זינאידה ארקייבנה ושל אבא שלי. החיים בכפר כבר קשים להם. אין תשתיות, בית החולים הקרוב במרחק שעתיים. החלטתי שהם עוברים לפה. לנו מספיקים תשעים וארבעה מטרים האלה, ואת “פינת העבודה” שלך נוציא, היא סתם תופסת מקום.
הוא דיבר כאילו מדובר ברכישת מכשיר חשמלי חדש.
סופיה קמה לאט. אצבעותיה נצמדו לשפת השולחן. הדירה הזו לא הייתה ירושה ולא מתנה — כל מטר בה היה תוצאה של שנים של עבודה.
— לא דיברנו על זה — אמרה בשקט. — ואני לא יכולה להעביר את העבודה שלי ללוג’יה. אין שם בידוד, יש לי שיחות וידאו עם לקוחות.
רומה חייך, אבל החיוך לא היה חם.
— נו באמת, מי מפריע? חוץ ממך אף אחד. לאנשים מבוגרים צריך נוחות. חשבתי שאת מבינה את זה.
המילים “אנשים מבוגרים” פגעו בה. זינאידה ארקייבנה הייתה בת חמישים ושש, אבל הנוכחות הדומיננטית שלה גרמה לה להיראות כמו מישהי ששולטת בכל חדר.
סופיה נזכרה בפגישה הראשונה ביניהן: איך האישה העבירה אצבע על מתקן הנעליים והביטה בה בגועל.
“את לא אוהבת לנקות?”
“אצלי הבן שלי רגיל לניקיון. בבית שלי הכל היה נשטף פעמיים ביום.”
אז סופיה שתקה. עכשיו היא הבינה שזו הייתה טעות.
— אני אעזור להורים שלך — אמרה בזהירות. — נמצא להם דירה קרובה. אני אשלם את החודש הראשון עד שיתארגנו.
הפנים של רומה השתנו מיד.
— דירה? שכירות? — הקול שלו עלה. — למה לשלם לזרים כשיש לנו מקום משלנו? זו משפחה, סופיה!
— זו הדירה שלי — ענתה בתקיפות. — ואני לא רוצה לגור עם ההורים שלך.
רומה התקרב. יותר מדי קרוב. הנוכחות שלו מילאה את החדר באיום שקט.
— תקשיבי לי — אמר בשקט אך בקשיחות. — הם מגיעים ביום שישי. הכול כבר סגור. ועד אז ה”פינת מחשב” הזו לא תהיה פה.
סופיה הרגישה איך כל הגוף שלה מתכווץ.
— תצא מהדרך שלי — אמרה בשקט. — הם לא עוברים לפה.
הוא צחק, אבל בלי שמץ הומור.
למחרת בבוקר הייתה ביניהם שתיקה. שתיקה כבדה מדי.
רומה התארגן ברעש, כאילו מעניש אותה. סופיה ישבה מול המחשב, אבל האותיות התפרקו לה מול העיניים.
כשיצא לבסוף, הטלפון צלצל מיד.
“זינאידה ארקייבנה” הופיע על המסך.
— רומה אמר שאת עושה בעיות — אמרה הקול החד. — ביום שישי אנחנו שם. החדר צריך להיות ריק.
— זו הדירה שלי — אמרה סופיה בשקט.
— במשפחה הגבר מחליט — השיבה מיד.
השיחה נותקה.
ובאותו רגע סופיה ראתה בבירור את העתיד: חיים שבהם אחרים מחליטים בשבילה.
היא קמה.
הוציאה את המזוודות של רומה מהארון.
שעתיים אחר כך הכול היה מוכן.
בערב הוא חזר מחייך, עם מאפים ביד, כאילו כלום לא קרה.
— נשכח מאתמול — אמר.
סופיה עמדה בכניסה.
— הדברים שלך במסדרון.
החיוך נעלם מפניו.
— את באמת עושה את זה? בגלל המשפחה?
— אין משפחה — ענתה. — אין חתונה. אין עתיד משותף.
השתיקה שבאה אחר כך הייתה כבדה מכל צעקה.
רומה הלך.
שלושה ימים אחר כך סופיה ישבה בבית קפה, ולראשונה מזה זמן רב הרגישה שהאוויר קל.
ואז הטלפון צלצל ממספר לא מוכר.
אביו של רומה.
— צדקת — אמר בשקט. — תברחי מאיתנו כל עוד את יכולה.
סופיה הביטה במסך הכבוי זמן רב.
ואז חייכה לראשונה מזה ימים. לא משמחה — אלא משחרור.
כי לפעמים אומץ הוא לא להישאר.
אלא ללכת בזמן.
