קסניה הטיחה את דפי התקציב המודפסים על שולחן המטבח בתנועה חדה. הניירות התפזרו ברחבי הדירה הקטנה כמו שברים של עתיד שמתחיל להתפורר. אצבעותיה היו שרוטות קלות מקוצים — היא עבדה כל היום בחנות פרחים במרכז העיר, שם כל זר נשא גם יופי וגם עייפות. ריח של ירק טרי ואקליפטוס נדבק לבגדיה, אך לא הצליח להרגיע את המתח שבחדר.
מקסים נשען על השיש ונאנח בכבדות. המטבח הקטן והצפוף נראה פתאום קטן עוד יותר. על הכיריים רתח לאט מרק עוף, ממלא את החלל בחמימות ביתית שכעת נשמעה כמעט אירונית.
— קסיושה, כבר דיברנו על זה מאה פעם, אמר בעייפות. אבא שלי מתעקש על חתונה גדולה. שותפים עסקיים, סטטוס… את מכירה אותו.
— סטטוס? התפרצה קסניה. אבא שלך מתייחס לאמא שלי כאילו היא כלום. היא אחות ראשית בבית חולים ציבורי, מקסים. ומחר היא אמורה לשבת איתו באותו שולחן במסעדה יוקרתית. אתה באמת חושב שזה ייגמר טוב?
מקסים ניגש אליה וחיבק אותה בעדינות.
— אבא שלי אדם קשה. אבל זו החיים שלנו. אני אטפל בזה.
למחרת בצהריים רטט הטלפון של מקסים. שמו של דודו בוריס הופיע על המסך. הם כמעט לא דיברו, וזה כבר גרם לו לחוש אי־נוחות.
הם נפגשו בבית קפה קטן שהריח מאפה טרי וקפה חזק. בוריס נראה מותש, כאילו השנים נחתו עליו בבת אחת.
— לא הייתי צריך להתערב… אבל אתה חייב לדעת את האמת לפני החתונה, אמר בשקט.
מקסים נדרך.
— מה שסיפרו לך על אמא שלך… זה שקר.
פניו התקשו מיד.
— היא נטשה אותנו.
בוריס נענע בראשו.
— לא. אבא שלך זרק אותה מהבית. בלי כסף, בלי כלום. ואיים עליה שאם תתקרב אליך שוב — תיעלם מהחיים שלך.
הרעש בבית הקפה התרחק פתאום. מקסים ישב קפוא.
כעבור שעה הוא כבר עמד מול דירתה הישנה של סבתו. ריח של תרופות וספרים ישנים מילא את האוויר. תמרה התיישבה לאט, ידיה רועדות.
— זה נכון, לחשה בדמעות. אבא שלך היה אכזרי. שתקתי מפחד.
היא שלפה תמונה ישנה מקופסת מתכת. אישה חייכה ממנה — עיניים חמות, פנים עדינות, ושומה קטנה על הלחי.
— אמא שלך מעולם לא רצתה לעזוב אותך.
באותו זמן, בצד השני של העיר, ארקדיי ישב במשרד יוקרתי וסובב כוס יין. לידו ז’אנה חייכה בקרירות.
— החתונה הזו מגוחכת, אמר. האישה הזאת לא שייכת לעולם שלנו.
— אז נלמד אותה לקח, ענתה ז’אנה. שתבין את מקומה.
התוכנית הייתה פשוטה ואכזרית: לשלוח אנשים מתחזים כדי להשפיל את נטליה בארוחה.
באותו ערב נטליה הגיעה למסעדה לבושה בקפידה, מלאה תקווה. אך ליד השולחן שהוזמן ישבו שני זרים — מוזנחים, קולניים, לא שייכים.
— שבו, מתוקה, צחק האיש. הבוס אמר לחגוג איתך.
נטליה הבינה מיד: זו מלכודת.
היא כבר עמדה ללכת… אבל אז הביטה טוב יותר באיש.
קפאה.
— ולדיסלב?
האיש נדרך.
— איך את מכירה את השם הזה?
ובאותו רגע הכול השתנה.
זה לא היה חסר בית. זה היה ולדיסלב מורוזוב — איש עסקים רב־עוצמה שנעלם לאחר בגידה של שותפו אולג.
נטליה טיפלה בו בעבר בבית החולים וזיהתה אותו מיד.
היא לא עזבה אותו. היא עזרה לו.
בשבועות הבאים הזיכרון שלו שב בהדרגה: שמות, מספרים, בגידה. אולג ניסה לחסל אותו ולהשתלט על החברה.
בעזרת הראיות שחזרו, ולדיסלב החזיר לעצמו את האימפריה שלו. אולג נכנס לחקירה.
נטליה נשארה לצידו כל הזמן. ביניהם נוצר משהו שקט ועמוק.
יום לפני החתונה אמר ולדיסלב:
— מחר אני בא איתך.
האולם היה מלא פרחים לבנים ויוקרה. ארקדיי היה בטוח שהכול בשליטתו.
ואז הדלתות נפתחו.
נטליה נכנסה.
ולצידה עמד ולדיסלב מורוזוב.
החדר קפא.
ארקדיי החוויר.
מקסים הביט בנטליה… ואז בפניה. השומה. העיניים. התווים המוכרים.
— אמא…?
הדמעות הגיעו מיד.
— כן… זה אני.
הוא חיבק אותה חזק, כאילו פחד שתיעלם שוב.
קסניה עמדה המומה.
— אז אנחנו… אחים?
נטליה נענעה בראשה בעדינות.
— לא. לא ביולוגית. אבל משפחה כן.
מקסים פנה לאט אל ארקדיי.
— שיקרת לי כל החיים.
הוא הניח את מפתחות הרכב על השולחן.
— אתה כבר לא אבא שלי.
ולדיסלב צעד קדימה, רגוע אך תקיף.
— ואני אדאג שכולם ידעו מי אתה באמת.
ארקדיי לא אמר מילה. הוא הסתובב ויצא. ז’אנה אחריו בשקט.
המוזיקה חזרה להתנגן בעדינות, כמו התחלה חדשה.
כעבור חודשים החיים השתנו.
נטליה ולדיסלב התחילו חיים חדשים יחד.
מקסים וקסניה בנו את דרכם מחדש, חופשיים משקרים.
וארקדיי נשאר לבד בביתו הגדול — מתמודד סוף־סוף עם מה שהרס במו ידיו.
