במסדרון, прямо על השטיח הבהיר והרך, עמדו מסודרות שלוש זוגות מגפיים זרים של סתיו. מהסוליות שלהן נטפה לאט בוץ אפור, שהשאיר כתמים כהים על הסיבים הבז’יים והיקרים.
יאנה קפאה בפתח הדלת, מחזיקה עדיין את צרור המפתחות חזק ביד. כמה שניות לא זזה. מהסלון המרווח נשמע צליל עדין של כוסות פורצלן, צחוק עמום וריח כבד של נקניק מעושן שהתערבב בבושם מתוק מדי.
— קחו מרשמלו, בנות, אל תתביישו! — נשמע קול חזק ומוכר. — הבן שלי, אולג, זה ילד זהב! ברגע שעבר לעיר הזאת הוא אמר לי: “אמא, אני מסדר הכול!” הוא בחר את הרהיטים, דאג לפרקט… והיא, יאנה הזאת? חיה פה כמו מלכה על הכול מוכן. מה כבר אפשר לצפות ממנה?
האצבעות של יאנה נלחצו סביב רצועת התיק. לאט היא הורידה את המעיל בשקט ונכנסה לכיוון הסלון.
אבל רק ביום רביעי היא התחננה כמעט על ברכיה בפני אולג שיעצור את הביקור הזה.
באותו ערב הם ישבו במטבח. אולג דחף את הצלחת הצידה מהר מדי וניקה את הגרון באי־נוחות.
— יאנה… יש בעיה. אמא התקשרה. היא מגיעה ביום שישי בבוקר, נשארת לסוף השבוע.
יאנה הניחה את המזלג. התיאבון נעלם מיד.
— תגיד לי שסירבת. יש לי מחר הגשה גדולה, ובשבת שתי פגישות חשובות. אני לא יכולה לשבת כאן ולבדר אותה.
— מה רצית שאעשה? — מלמל בעצבנות. — היא כבר קנתה כרטיס. אי אפשר להחזיר.
— אז תתקשר אליה עכשיו. שים על רמקול.
הוא היסס, אבל התקשר. היא ענתה מיד.
— הלו, בני היקר! כבר התגעגעת אליי? — נשמע הקול העליז.
— אמא, תקשיבי… הסופ”ש הזה לא מתאים. אני עמוס בעבודה, וגם יאנה—
— לא מתאים? — חתכה אותו מיד. — אני באה לבן שלי והוא עובד? קח חופש!
— אני לא יכול…
— אז אשתך תטפל בי!
יאנה התקרבה לטלפון.
— ערב טוב, גב’ ראיסה פבלובנה. אנחנו לא נהיה בבית בסוף השבוע.
שתיקה קצרה.
— אה, יאנה’לה… כמה נהיית עסוקה! — אמרה בציניות. — לא נורא. תשאירו לי את המפתחות, אני אסתדר. אפילו אנקה קצת.
— זה לא מקובל עלינו — ענתה יאנה בשקט.
השיחה נותקה.
בבוקר יום שישי אולג אסף את אמו מהתחנה ונסע ישר לעבודה. יאנה התעוררה מרעש חזק של ארונות במטבח. כשיצאה ראתה את ראיסה פבלובנה פורקת דג קפוא ומרגרינה זולה לתוך המקרר שלה.
— אני מכינה ארוחת בוקר נורמלית — אמרה. — לא כל ה”עשבים” שאתם אוכלים.
— בבקשה אל תיגעי לי במוצרים — אמרה יאנה ולקחה ממנה את המרגרינה.
האישה רק הידקה את שפתיה והסתובבה.
ועכשיו… היה ערב. יאנה עמדה בסלון שלה — מוקפת זרים.
שלוש נשים מבוגרות ישבו סביב שולחן העץ העתיק שלה. לפניהן הסט הפורצלני שלה — מתנה מסבה. על המפה היו חתיכות נקניק שומניות ופירורים.
— איזה וילונות יפים! — אמרה אחת האורחות.
— ברור! — אמרה ראיסה בגאווה. — אולג שילם עליהם חצי משכורת!
יאנה נשמה עמוק.
— ערב טוב. אפשר לשאול מה קורה כאן?
השיחה נעצרה מיד.
— אה, יאנה… כבר חזרת? — אמרה ראיסה בחיוך מתנשא. — סתם תה עם חברות. אני מראה להן את הדירה.
— אני רואה.
מבטה של יאנה נפל לפינה. המסמכים שלה היו זרוקים על הרצפה.
— למה נגעת במסמכים שלי?
— הם הפריעו למראה! — נפנפה ראיסה ביד.
האורחות החליפו מבטים לא נוחים.
— ראיסה, אנחנו נלך… — מלמלה אחת מהן.
תוך רגע הן עזבו.
שקט.
— עכשיו זה יהיה ככה — אמרה יאנה בשקט אך בתקיפות. — את אורזת ועוזבת. עכשיו.
— מה?! — התפרצה ראיסה. — איך את מעיזה! באתי לבן שלי!
בדיוק אז הדלת נפתחה. אולג נכנס.
הוא קפא. הסתכל על הבלגן, הכתמים, הניירות על הרצפה.
— מה קרה כאן?
— אמא שלך עשתה פה הצגה — אמרה יאנה בשקט.
— היא משקרת! — צעקה ראיסה. — היא זרקה אותי!
אולג שתק כמה שניות. ואז ניגש לארון, הוציא תיק כחול עבה והניח על השולחן.
— תפתחי.
ראיסה פתחה ביד רועדת. על הדף הראשון: “חוזה רכישת נכס”. עיניה נעצרו על שם הקונה.
יאנה ויקטורובנה.
התאריך היה שנתיים לפני שהכירו.
פניה החווירו.
— זה… זה טעות…
— אף פעם לא אמרתי שקניתי את הדירה — אמר אולג בשקט. — את המצאת את זה.
שתיקה.
— תארזי — הוסיף.
כעבור חצי שעה הדירה הייתה ריקה.
יאנה פתחה את החלונות. אוויר צח נכנס והרחיק את הריח הכבד.
כשאולג חזר, הניח לפניה כוס מים.
— סליחה — אמר בשקט.
יאנה הניחה את ידה על שלו.
מאותו יום ראיסה פבלובנה לא חזרה יותר. היא סיפרה לאחרים שהבן שלה “תחת שליטת אשתו”, אבל זה כבר לא עניין אותם.
לראשונה — הבית שלהם היה באמת שקט.
