דאשה כיבתה את המנוע ונשארה לשבת עוד כמה שניות בתוך השקט. תא הנוסעים היה מלא בעייפות של יום עבודה ארוך. מהמושב האחורי נשמע רשרוש קל—שקיות הקניות זזו מעט בפנייה. בתא המטען חיכו שלוש קופסאות יקרות של חומר לשימור עץ. אביה כבר הזכיר לפני כמה ימים ששלבי המרפסת מתחילים להכהות מהלחות, כאילו גם הבית עצמו מתעייף לאט.
דאשה לחצה את אצבעותיה על הרקות. סוף חודש בעבודה תמיד הרגיש כמו סחיטה מתמשכת: דוחות, תיקונים, דרישות של הרגע האחרון. היא, כאנליסטית בכירה, תמיד נשארה אחרונה במשרד. אבל סופי השבוע היו שייכים לבית ההורים. או יותר נכון—לבית שנקנה במשכנתא לפני חמש שנים, ושמבלי לשים לב הפך להיות על הגב שלה.
עזרה הפכה להרגל. הרגל הפך לחובה.
היא יצאה מהרכב, הרימה את השקיות והלכה בשביל המרוצף. אביה, ניקולאי פטרוביץ’, התעסק בכבל חשמלי במרפסת. הוא אפילו לא הרים את הראש.
“היי אבא, צריך עזרה?” שאלה והניחה את השקיות.
“הגב שלי שוב תפוס,” מלמל. “אמא בפנים.”
בפנים הבית הריח מאוכל ומהמתח הקבוע שלא דיברו עליו. בסלון ריטה שכבה על הספה, עטופה בשמיכה, כאילו העולם כולו צריך להסתגל אליה.
“דאש, הבאת את התה?” קראה מבלי להסתכל.
“בתיק הכחול.”
במטבח אמא שלה, תמרה, נגבה ידיים במהירות.
“טוב שבאת! יש עניין עם מס קרקע… אני לא מבינה כלום. תוכלי לבדוק?”
“כן. איפה המסמך?”
“בחדר של אבא. בתיקייה הירוקה.”
החדר הקטן היה מחניק. דאשה פתחה מגירה כבדה, ומתוכה נפל מעטפה לבנה עם חותמת נוטריון.
היא פתחה אותה.
המשפט הראשון עוד היה רשמי, אבל השני עצר את הנשימה שלה:
“…את כל רכושי, בכל מקום שבו הוא נמצא… אני מוריש לבתי הצעירה, מרגריטה ניקולאייבנה…”
דאשה קראה שוב. ושוב. התאריך היה חדש—לפני חודש בלבד. בדיוק בזמן שהיא שילמה על תיקון הגדר והעבירה כסף ל”צרכים רפואיים” של אביה.
כל מה שהיא החזיקה—נחתם והועבר.
מאחוריה נשמעו צעדים.
“מצאת את המסמכים?” שאלה האם.
דאשה הסתובבה לאט, מחזיקה את המעטפה בשתי אצבעות.
“מה זה?”
פניה של האם החווירו מיד, ואז התקשחו.
“תניחי את זה. זה לא עניינך.”
“לא ענייני?” קולה של דאשה היה שקט מדי. “אני משלמת על הבית הזה חמש שנים.”
האב הופיע בדלת, שותק. השתיקה שלו הייתה תשובה.
ריטה נכנסה אחרונה, רגועה.
“אה, זה? נו באמת,” משכה בכתפיים. “זה רק נייר. הבית שלי עכשיו, זה הכול.”
משהו בתוכה של דאשה נחתך.
לא כעס. לא בכי.
הבנה.
“בסדר,” אמרה בשקט. “אז שיהיה שלך.”
היא הניחה את המסמך על השולחן, לקחה מפתחות.
“לאן את הולכת?” שאלה האם.
“למקום שבו אני לא מממנת משהו שאני לא חלק ממנו.”
והיא יצאה.
עשרה ימים של שקט עברו.
ואז הגיע היום החמישה עשר.
הטלפון צלצל.
“דאשה! הכרטיס לא עובד בחנות!” קולה של האם רעד. “הבנק אומר שהתשלום לא עבר!”
דאשה לגמה מהקפה.
“כי עצרתי אותו.”
שתיקה.
“מה זאת אומרת?”
“שאני לא משלמת יותר על בית שלא שלי.”
האם התפרצה: “זה לא מצחיק! יהיו קנסות!”
“זו כבר לא הבעיה שלי.”
והיא ניתקה.
הודעות הגיעו—ריטה קראה לה אנוכית, בוגדת. האב כתב משפט אחד: “לא ציפיתי לזה ממך.”
דאשה לא ענתה.
חודש אחר כך האם הופיעה בדלת. עייפה, שבורה.
“הכול קורס… ריטה… הבנק…” לחשה.
“ומה אני אמורה לעשות?” שאלה דאשה.
“נחזיר לך את הבית… נעשה הכול שלך…”
דאשה שתקה זמן ארוך.
ואז אמרה:
“אני לא רוצה את הבית.”
“אבל זו המשפחה שלך!”
דאשה הביטה בה.
“הייתם משפחה כשהיה לכם נוח.”
היא הניחה כסף על השולחן.
“זה לאבא. זה הכול.”
כשהדלת נסגרה, הדירה הייתה שקטה באופן אחר.
נקי.
דאשה עמדה ליד החלון. בחוץ העולם המשיך כרגיל, כאילו כלום לא קרה.
לראשונה מזה שנים—לא חיכה לה שום דבר בסוף השבוע.
היא פתחה מחשב וחיפשה כרטיסי טיסה.
הים לא היה בריחה.
הוא היה התחלה מחדש.
